חסינים מכל הפסד: הבונוסים של המנכ"לים

המילון האנגלי של אוקספורד מתאר את המילה "בונוס" כ"סכום של כסף שנוסף למשכורתו של העובד כפרס או גמול בגין הפגנת יכולת טובה". אך כיצד קובעים מהי יכולת טובה? נדמה שלשאלה הזו ישנן אינספור תשובות.

קחו למשל את ליאור חנס, משנה בכיר למנכ"ל אי.די.בי פתוח, הנשלטת על ידי איש העסקים נוחי דנקנר. חנס (47) גרף בשנים 2009–2010 בונוס של 6.8 מיליון שקל - שנוסף למשכורתו - בגין הרווחים הגדולים שגזרה כור, החברה־הנכדה של אי.די.בי, מהשקעתה בבנק השוויצרי קרדיט סוויס בשיאו של משבר האשראי.

חנס היה האיש שזיהה את ההזדמנות ונחשב למי שהוביל אותה. הרווחים שגזרה כור מהחשיפה לקרדיט סוויס עמדו בשיאם על יותר מ־2.5 מיליארד שקל - ללא ספק רווחים שמצדיקים בונוס לאיש שאיתר את ההשקעה.

מהות הניהול נשכחה

אלא שכולנו יודעים מה קרה להשקעתה של כור בקרדיט סוויס בשנה החולפת. משבר החובות באירופה היכה בסקטור הבנקאות ביבשת וגרם לצניחה חדה במניות כל הבנקים, ובכללן מניית קרדיט סוויס. ההפסדים של כור, על הנייר, תפחו לממדים עצומים, וכאשר לחברה לא נותרה כל ברירה אחרת, היא הפכה אותם למוחשיים ורשמה אותם בדו"ח הרווח והפסד. כור נאלצה למחוק יותר מ־2 מיליארד שקל מהונה העצמי, והפגיעה הורגשה בכל שרשרת האחזקה מכור עצמה ועד אי.די.בי אחזקות. מהרווחים הגדולים שנוצרו בתקופת ההתאוששות לא נותר כמעט זכר - למעט, אולי, הבונוס שקיבל חנס. הוא כמובן לא יצטרך להחזיר אותו.

כלל ידוע הוא שמשקיע נבחן לא רק ביכולת לדעת מתי להיכנס להשקעה, אלא גם מתי לצאת ממנה. בנקודה הזו, אין ספק שחנס ושאר בכירי אי.די.בי פספסו בגדול. אז האם ניתן לקבוע כעת, בראייה של שלוש וארבע שנים לאחור, שחנס הפגין יכולת טובה בהשקעה בקרדיט סוויס? מרבית המשקיעים בחברה בוודאי לא יסכימו עם הקביעה הזו.

כמובן שהמקרה של חנס הוא רק דוגמה אחת מני רבות בתעשייה המקומית - ובעמודים הבאים רוכזו מקצת מהדוגמאות. ישנם עוד מנהלים רבים בשוק ההון המקומי שנהנים מבונוסים כמעט ללא פרופורציה לביצועי החברות שלהם. הדברים הגיעו לידי כך, עד שבחלק מהחברות ניתן לומר שמהות הניהול - יצירת ערך לבעלי המניות של החברה - פשוט נשכחה.

החטא של המנהלים בחברות הללו ושל הדירקטורים שמאשרים להם את הבונוסים הוא בזיכרון הקצר שלהם. רק לפני שלוש שנים חווינו את מה שכונה "המשבר החמור ביותר במאה השנים האחרונות". נדמה שההתאוששות המהירה מהמשבר הטעתה את כולם, ואף אחד לא חזה ב־2010 שבתוך שנה הגלגל שוב יתהפך ונמצא את עצמנו על ספו של מיתון גלובלי, חמור הרבה יותר.

חברות רבות שהצליחו בשנתיים של ההתאוששות מהמשבר הקודם להגדיל את קופת המזומנים שלהן, לא השכילו לשמור על השומן העודף שנועד להגן עליהן מפני החורף הכלכלי, ומיהרו לחלק אותו למנהליהן. כעת, כשרוחות הסערה נושבות בחוזקה, אותם מנהלים יצטרכו לעבוד קשה הרבה יותר כדי להצדיק את הבונוסים הגדולים שקיבלו.

זו השיטה

ואולי יותר מכל מדובר בשיטה הבעייתית. אישור הבונוסים למנהלים הפך בשנים האחרונות להליך שנועד להראות שקיפות ורצינות כלפי חוץ, אבל בחלק ניכר מהמקרים אין קשר בין הבונוס לבין ביצועי החברה והערך שהיא מייצרת לבעלי המניות שלה.

חומרת המצב גררה התערבות גסה מצדו של הרגולטור. ועדת נאמן, מסקנות ועדת הריכוזיות, תיקון 16 לחוק החברות - כל אלה נועדו להצר את צעדיהם הבוטים של בעלי השליטה ועושי דברם שרכבו על גבם של המשקיעים. במקום שבו השוק החופשי נכשל, הרגולציה צפויה לספק את הפתרון ולהחזיר את הכוח לידיהם של המשקיעים הקטנים.

עוד לפני כן, ייתכן שהיום, כשהדי המחאה החברתית עודם נשמעים בקול רם, הגיע זמנם של הדירקטורים, המייצגים את בעלי המניות, לקבוע יעדים ברורים ורב־שנתיים לאותה "יכולת טובה" שמזכה בבונוס. כך, אולי, יוכלו הדירקטורים להחזיר אליהם את אמון המשקיעים.