כיצד נמנע מהפכה

בשנה האחרונה היינו עדים לגל גלובלי של מהומות ושל חוסר יציבות חברתי ופוליטי. המונים נהרו אל הרחובות האמיתיים והווירטואליים כאחד: האביב הערבי, המהומות בלונדון, הפגנות מעמד הביניים בישראל נגד מחירי הדיור ויוקר המחיה, מחאות הסטודנטים בצ'ילה, ניתוץ מכוניות היוקרה של "החתולים השמנים" בגרמניה, התנועה נגד השחיתות בהודו, הזעם ההולך וגדל בסין על השחיתות ואי־השוויון וכעת תנועת "לכבוש את וול סטריט" שמתעצמת ברחבי ארה"ב.

המחאות האלה מבטאות את החששות הגדולים שיש כיום למעמד הפועלים ולמעמד הביניים העולמיים באשר לעתידם, לנוכח הריכוז ההולך וגדל של הכוח בידי האליטות הכלכליות, הפיננסיות והפוליטיות. הסיבות שגרמו לדאגה הזאת ברורות למדי: שיעור אבטלה גבוה בכלכלות המפותחות והמתעוררות, חינוך והכשרה ברמה נמוכה לצעירים ולעובדים שנדרשים להתחרות בעולם גלובלי, תרעומת כלפי השחיתות ועלייה חדה בפערי ההכנסה והעושר.

את הטינה שחשים כל כך הרבה אנשים לא ניתן לצמצם לכדי גורם אחד. להחרפתו של אי־השוויון, למשל, ישנם גורמים רבים: 2.3 מיליארד הסינים וההודים שנוספו לכוח העבודה מקטינים את מספר המשרות ואת גובה המשכורות בכלכלות המפותחות; שינויים טכנולוגיים מוטי מיומנות; התרחבותה של השונות בהכנסה בכלכלות מתעוררות ומדיניות מיסוי פחות ופחות פרוגרסיבית.

העלייה במינוף במגזר הפרטי והציבורי ובועות הנדל"ן והאשראי שהתלוו אליה הן תוצאה של אי־שוויון, בין היתר. העובדה שבעשורים האחרונים העלייה בהכנסות של כל שכבות האוכלוסייה, מלבד העשירים, היתה מזערית ביותר, פתחה פער בין ההכנסות להוצאות.

מפגינים בלוס אנג'לס | צילום: רויטרס

רמות חוב בלתי אפשריות

במדינות אנגלו־סקסיות התגובה לכך היתה דמוקרטיזציה של האשראי, שגרמה לזינוק בחוב הפרטי, מפני שמשקי הבית נאלצו לקחת הלוואות גדולות כדי לגשר על הפערים. באירופה הפערים כוסו על ידי השירותים הציבוריים - חינוך חינם, בריאות חינם וכיו"ב - שלא מומנו רק ממסים, ולכן הגדילו את הגירעון ואת החוב הציבורי. בשני המקרים החוב הגיע לרמות בלתי אפשריות.

בכלכלות מפותחות רבות מקצצים כיום משרות בגלל הירידה בביקושים, מגמה שהביאה למצב של קיבולת־יתר וחוסר ודאות לגבי היקף הביקושים בעתיד. אולם הפיטורים רק פוגעים עוד יותר בהיקף הביקושים, מפני שהם מורידים את רמות ההכנסה מעבודה ומעמיקים את אי־השוויון. התוצאה היא שהשווקים החופשיים לא מייצרים מספיק ביקוש סופי. בארה"ב, למשל, קיצוץ עלויות העבודה הפחית באופן משמעותי את חלקן של ההכנסות מעבודה בתמ"ג. מאחר שהאשראי מוצה עד תום, ההשפעה על הביקוש המצרפי שהיתה לעשורים של חלוקה מחדש של ההכנסה והעושר הלכה וגברה, בגלל הירידה בנטייה השולית של חברות/בעלי הון/משקי בית עשירים לצרוך.

מרקס צדק

הבעיה אינה חדשה. קארל מרקס אמנם ביצע מכירת יתר של הסוציאליזם, אבל הוא צדק כאשר טען כי הגלובליזציה, הקפיטיליזם הפיננסי משולח הרסן והחלוקה מחדש של ההכנסה והעושר יביאו את הקפיטליזם להשמדה עצמית. כפי שמרקס טען, הקפיטליזם הבלתי מפוקח אכן יכול לגרום למצב של קיבולת־יתר, תת־צריכה ולהישנותו של משבר פיננסי הרסני.

גם לפני השפל הגדול, המעמד הבורגני הנאור של אירופה הכיר בכך שיש להגן על זכויות העובדים ולשפר את משכורתם ואת תנאיהם כדי להימנע ממהפכה. כך נולדה מדינת הרווחה, שחילקה מחדש את העושר ומימנה את המוצרים הציבוריים - חינוך, בריאות ורשת ביטחון סוציאלית. המהלכים לקראת מדינת רווחה מודרנית תפסו תאוצה לאחר השפל הגדול, כאשר המדינה לקחה על עצמה את האחריות לשמירה על היציבות המאקרו־כלכלית. התפקיד הזה דרש מהמדינה לתחזק מעמד בינוני גדול על ידי אספקת כמות גדולה יותר של מוצרים ציבוריים באמצעות מדיניות מיסוי פרוגרסיבית ועידוד שוויון הזדמנויות כלכלי.

לפיכך, צמיחתה של מדינת הרווחה היתה תגובה לאיום שבעליית מהפכות עממיות, סוציאליזם וקומוניזם, ככל שהמשברים הכלכליים החריפו. בהמשך באו שלושה עשורים של יציבות יחסית, וירידה משמעותית של אי־השוויון.

חלק מהלקחים לגבי הצורך ברגולציה של המערכת הפיננסית הלך לאיבוד בעידן רייגן־תאצ'ר, שבו התיאבון להסרת הפיקוח נוצר בחלקו בגלל הפגמים בדגם האירופי של מדינת הרווחה. הליקויים האלה התבטאו בהתרחבות הגירעונות הפיסקאליים, שימוש מופרז ברגולציה וחוסר דינמיות כלכלית שגורמים כיום למשבר החובות של גוש היורו.

אבל גם מודל ה"לסה פר" האנגלו־סקסי נחל כישלון חרוץ. כדי לייצב את כלכלות השוק צריך לחזור לאיזון הנכון בין השווקים לבין אספקת המוצרים הציבוריים. משמעות הדבר היא התרחקות הן מהמודל האנגלו־סקסי של שווקים בלתי מפוקחים והן מהמודל האירופי של מדינות רווחה שנוטות לצבור גירעונות.

כל מודל כלכלי שלא מטפל כראוי באי־השוויון יסבול, בסופו של דבר, ממשבר לגיטימיות. אם לא יאזנו מחדש את תפקידיהם של המדינה והשווקים בכלכלה, המחאות של 2011 רק ילכו ויתעצמו, וחוסר היציבות החברתי והפוליטי יזיק בסופו של דבר לצמיחה ולרווחה בטווח הארוך.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה בביה"ס למינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט"