תנומת חורף

1

משהו קרה בשבוע האחרון. אחרי המאניה שהיינו בה עם השבתו של גלעד שליט, ובכלל אחרי הקיץ האחרון, עברנו לשלב הדפרסיה. חזרנו להיות הישראלים הישנים. אולי זה בגלל המעבר לשעון החורף, שהשכיח את הדי הקיץ שהיה כאן.

תעריף החשמל יעלה בשבוע הבא בכ־5%. באוגוסט האחרון הוא כבר עלה ב־10%. אלה 15% בתוך חודשיים. כדאי לתרגם זאת למספרים. המשמעות היא שחשבון חשמל דו־חודשי שהסתכם ב־500 שקל יהפוך ל־575 שקל. חשבון דו־חודשי שהסתכם ב־800 שקל יהפוך ל־920 שקל.

וזה כמובן רחוק מלהיות הסוף. בינואר התעריף צפוי לזנק עוד. ובכלל, היו"ר הזמני של הגוף שאחראי על קביעת התעריפים - רשות החשמל - אמרה אתמול ברדיו שרק בשנת 2014, בעוד 3 שנים, תעריף החשמל צפוי להפסיק לעלות.

את הגזל הקבוע הזה מבצעת ממשלת ישראל, לא אף גורם אחר. היא עושה זאת כי הציבור הוא המטרה הקלה, וכי עד כה הציבור הסכים להתכופף. הפחם התייקר אבל אי אפשר לייעל את חברת החשמל כי הוועד לא נותן? בואו נעלה את התעריף לחבר'ה. הגז המצרי הפסיק לזרום ולא פיתחנו שום אלטרנטיבה מבעוד מועד? בואו נייקר את החיים לגברת כהן מחדרה.

2

ייקור החשמל בלי חשבון הוא כמובן רק דוגמה אקטואלית שנועדה להמחיש את משבר האמון בין הממשלה לאזרחי המדינה. משבר שנחשף במלואו בקיץ האחרון. לקו השבר הזה יש שני צדדים. בצד האחד, הממשלה מתייחסת לאזרחים כאל פרה חולבת: היא גובה מס בלתי מידתי על הדלק, שאינו מבדיל בין עשירים לעניים, בין בעלי רכב יוקרה לטרנטה; היא מעלה את תעריפי החשמל בלי סוף, מבלי להבחין בין מי שצורך יותר למי שצורך פחות. היא גובה מע"מ ומסים עקיפים נוספים בשיעור כל כך גבוה עד שהם מכניסים לקופתה יותר מהמסים הישירים, אף שהתוצאה היא העמקת הפערים.

בצד השני, הממשלה מסרבת לתת לאזרחיה שירותים נאותים. היא לא מקדמת לשום מקום את התחבורה הציבורית, אף שהיא אמורה להוות חלופה לשימוש ברכב פרטי; היא לא נותנת לזוגות צעירים שמעוניינים לפרנס את עצמם שירותי חינוך וטיפול בילדים; היא אפילו לא מצליחה להשתלט על המשבר המחריף במערכת הבריאות הציבורית. המשוואה הבסיסית, שלפיה האזרחים משלמים מסים תמורת שירותים נאותים מן המדינה, הופרה. הופקרנו לרגלי מזבח האינטרסים הצרים של מתי מעט.

3

אבל המעיין המפכה שהוליד את המחאה החברתית יבש. הקיץ חלף, החושך מקדים לרדת. ה־400 אלף שהגיעו לכיכר התפזרו. לחמנו, צעקנו, הסענו עגלות. מה נותר מכל זה? זיכרונות נעימים של התפכחות, הדים של בועת אדישות מתנפצת, שאריות של תחושת האפשר.

הם, הישראלים הישנים, רוצים שנחזור לעצמנו. הם רוצים שנתעלם מהעלאת תעריפי החשמל, מהעובדה שגם הדלק עוד ימשיך להתייקר, מהעובדה שתקציב המדינה - שמשקף את סדר עדיפויותה - גדל כל שנה פחות מהגידול בתוצר, ואך מעט יותר מהגידול באוכלוסייה.

הם, הישראלים הישנים, רוצים שנסתפק בפוליטיקה הישנה. בשמור לי ואשמור לך. בקריצות, בהסכמות שמתחת לשולחן. הם רוצים לקחת את הסכמות טרכטנברג - המעט שהציבור הצליח להשיג - ולמסמס גם אותן. שתלך לעזאזל הרחבת חוק חינוך חינם לגיל 3; שילך לפח שילוב החרדים בשוק העבודה; גם את חיזוק הממונה על הגבלים עסקיים לטובת הגדלת התחרות במשק אפשר לאפסן בחזרה במגירה.

לא נורא. הדפרסיה הזו תיגמר. ההזדמנות להשמיע את קול הציבור חוזרת כבר בשבת הקרובה. להילחם בתחילת השבוע הבא, עם חזרת הכנסת מפגרה, ועד תום השנה על שינוי סדר העדיפויות בתקציב המדינה. הציבור עשה זאת בקיץ האחרון. אין כל סיבה שלא יעשה זאת שוב.