מחאה חברתית: מערכה שנייה

בשבת הקרובה, כך מבטיחים לנו, תשוב המחאה החברתית לרחובות. עם שובה, אחרי אתנחתא ממושכת עמוסת חגים ואירועים לאומיים, צפוי גם השיח החברתי לחזור לקדמת הדיון הציבורי, וכמו במחזה תיאטרלי בתום ההפסקה ישובו ויעלו השחקנים הראשיים למרכז הבמה לקראת הצגת ההמשך: "מחאה חברתית: המערכה השנייה".

המערכה השנייה של המחאה החברתית מצויה בנקודת פתיחה שברירית הרבה יותר מזו שהייתה בעת הקמתו של האוהל הראשון ברוטשילד. עיני הציבור, שהלכו והסתגלו למראות המחאה לאורך חודשי הקיץ, נדדו אל מחוזות אחרים כמו עצרת האו"ם בניו יורק או בית משפחת שליט במצפה הילה.

חשוב מכך, גם התביעות לצדק חברתי שריחפו כמיותמות מעל שלל מפגני ההמון המרשימים זכו למידה כזו או אחרת של התייחסות ציבורית ופוליטית, בעיקר באמצעות דו"ח טרכטנברג, ובכך החלישו את מקומה הנדרש של מחאת המונים הקוראת לביצוע שינויים ורפורמות.

אם כן מה בכל זאת צריך להיות תפקידה של המחאה החברתית בעת המערכה השנייה? האם גם בשורת ההפגנות והעצרות הצפויות לנו כעת עלינו לשוב ולתבוע "צדק חברתי", או שמא על הציבור להשמיע מסר אחר ועדכני יותר? נראה כי הפעם, בעת המערכה השנייה, מתחייב אימוץ דפוס מחאה שונה מזה שאפיין את חודשי הקיץ, ועיקרו מעבר מתביעות ה"מה?", הנוגעות בסוגיות התוכן של השיטה הכלכלית-חברתית, אל תביעות ה"איך?", המעמידות במוקד את הדיאלוג הדמוקרטי ההשתתפותי.

לאורך כל ימי המערכה הראשונה של המחאה טיפח הדיון הציבורי והתקשורתי, במידה רבה של צדק, את הטיפול בשאלות ה"מה?. העיסוק הקבוע ב"רשימת הדרישות" של המוחים או במידת הבהירות של תביעותיהם, כמו גם התגוששות ועדות המומחים משני צידי המתרס בסוגיות כגון דיור/חינוך/מיסוי הינן דוגמאות טובות לכך. העיסוק בשאלות ה"מה?" הפך אטרקטיבי עוד יותר לאחר פרסום מסקנות ועדת טרכטנברג, המייצרות כר נרחב לביקורת ולהתכתשות פרשנית על טיבן ויעילותן של הרפורמות המוצעות.

אל לנו להמעיט בחשיבותן של שאלות ה"מה?", שכן שאלות מהותיות אלו הן אלו שסחפו את כולנו לתוך גל אותנטי וסולידארי החותר לשינוי בסדרי העדיפויות ובמידה רבה הצליחו לראשונה לאתגר את השיטה הכלכלית-חברתית ואף להעמיד כנגדה אלטרנטיבות. אולם בלהט שאלות ה"מה?" זנח שיח המחאה כמעט לחלוטין את שאלות ה"איך?" הנוגעות באופן בו קולות רבים כל כך של אזרחים במרחב הדמוקרטי יכולים להיות מתורגמים הלכה למעשה לדיאלוג אפקטיבי לשינוי מול קובעי המדיניות. שאלות אלו הופכות רלוונטיות ביותר לקראת חידוש גלי המחאה, ובייחוד כאשר דו"ח טרכטנברג מצוי ברקע, שהציב מעין עובדה מוגמרת ומעובדת בפני ציבור גדול ומאוכזב.

המערכה השנייה של המחאה החברתית מזמנת את ההזדמנות להרחיב את שיח המחאה מעיסוק פרטני בסט רפורמות ושינויים אל תביעה להבנייתו של דיאלוג דמוקרטי מסוג חדש. דיאלוג שאיננו "משא ומתן" אינטנסיבי במתכונת ההסתדרות, וגם לא מפגש מתועד של הפגנת "הידברות" מעוקרת תהליך. הדיאלוג האפקטיבי שאותו צריכה המחאה החברתית לדרוש כעת מחייב ממשק מתמשך, מובנה, תהליכי ומתוזמן, המצליח לייצר פלטפורמה של שיח ופעולה בין קולות המחאה לבין קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. זהו ממשק מסובך ומורכב מאין כמותו שאין לו מתכון אחד ויחיד. הממשק החדש מצריך בנייה מוקפדת וסדורה באמצעות שיח משתף והדרגתי, כזה אשר יניח את התשתית למפגש אפקטיבי בין שיח המוחים לבין סמכות הנבחרים.

רגע לפני שעולה המסך והמערכה השנייה תצא לדרך, יכולה להיות זו שעת כושר למנהיגי המחאה להעמיד במוקד הדרישות את הצורך לבניית דיאלוג דמוקרטי שכזה, אשר יצליח באופן קונסטרוקטיבי לתקן ולעצב את רוח מסקנות הועדה. בעת הזו, כאשר המוני ישראלים משמיעים את קולם באוסף מרהיב של דיונים, מעגלי שיח וקבוצות למידה למיניהן, עשויה המחאה החברתית להפוך גם למפגן של דמוקרטיה אחרת, משתתפת, רחבה, פעילה, המעמידה מראה בפני מערכת היחסים המסורתית שבין נבחרים לאזרחים ומבקשת לעצבה מחדש.

הכותב הוא איש מכון אלכא למנהיגות וממשל, ג'וינט ישראל