ברוכים השבים לפוליטיקה הישנה

זהו. אמש באמת נשמע אקורד הסיום לקיץ הזה. הפגנת המחאה האחרונה נערכה. גם אם מחרתיים יצליחו מובילי המחאה לגייס את ההסתדרות והתאחדות הסטודנטים לצדם ולהשבית את המשק שביתה כללית בת יום אחד, בזה, פלוס מינוס, זה ייגמר.

ואז, כמו בפאנץ' ליין של בדיחה על חשבון הציבור, הכנסת תחזור למושב החורף שלה. כל הקיץ דממה הכנסת, נבחרי הציבור התחבאו. מרבית אלה שהרהיבו עוז והראו את פרצופם במתחם האוהלים בשדרות רוטשילד, נדחו בשאט נפש על ידי ההמון.

בקיץ הזה נוצרה הפוליטיקה הישראלית החדשה. פוליטיקת המונים עם זרמים תת־קרקעיים ברשתות החברתיות, פוליטיקה שיוצאת החוצה אל הכיכרות והשדרות, פוליטיקה שמאסה בתבניות הישנות, בסיסמאות בחירות ריקות, במנהיגות הקיימת. פוליטיקה צעירה, רעננה.

אבל הקיץ הזה נגמר. הישראלים החדשים היו צריכים לחזור לעבודה. הפגנות אתמול סיפקו להם עוד רגע אחרון של נוסטלגיה, ומערכון חדש של החמישייה הקאמרית. וזהו, פחות או יותר. כל מה שנותר הוא טרכטנברג.

הגיע הזמן שהחולמים יפקחו את העיניים

המלצות ועדת טרכטנברג לשינוי חברתי־כלכלי היו אמורות להוות את תחילת השינוי. שינוי במדיניות המיסוי של ישראל, שלקחה ממעמד הביניים ונתנה לעשירים ביותר. שינוי במגמות ההסתאבות של המגזר העסקי, שהפך עם הזמן לתחרותי פחות ולמפוקח פחות על חשבון הצרכנים. שינוי בבדלנות התעסוקתית והבחירה בעוני ובבערות של המגזר החרדי.

לדאבון הלב, הפוליטיקאים הישראלים לא נותנים להמלצות טרכטנברג לקיים את ההבטחה לתחילתו של שינוי. הפוליטיקאים, שמכירים רק את התבניות הישנות - סחטנות המיעוט על חשבון הרוב, ההתבוססות באינטרס הצר, ביטול כל מה שיישא פרי בטווח ארוך בעבור גזירת הקופון הפוליטי המיידי - דחקו את ההמלצות אל עבר תהום הבלתי אפשרי.

כל מי שהעז לחלום על שילוב החרדים בשוק העבודה, על נקודות זיכוי לאבות עובדים, על הורדת מכסים וחשיפת ענפים בלתי תחרותיים ליבוא מחו"ל, על החלת חינוך חינם לילדים מגיל שלוש, על חיזוק הממונה על הגבלים עסקיים, על הפיכת השירות הציבורי ליעיל ולראוי לשמו, על צמצום הנזקים של המונופולים הממשלתיים, על מתן פתרונות לשכבות היצרניות של הציבור - הגיע הזמן שיפקח את עיניו.

הפוליטיקאים הקפידו לקחת את דו"ח טרכטנברג, לפרקו ולסרסו. הפרק החרדי ייקבר קבורת חמור. פרק המיסוי נחתך ועוות. פרק החינוך כבר נמצא על הכוונת האוטומטית של האוצר. ההמלצה לקיצוץ תקציב הביטחון מצחיקה את שר הביטחון. ייעול המגזר הציבורי לא יעבור את משוכת ההסתדרות. וגם במונופולים הממשלתיים אין סיבה לדאגה.

ראש הממשלה הבטיח שינוי. הוא נתן לפרופ' מנואל טרכטנברג להאמין שהבטחתו שווה משהו. זה הלך, גיבש צוות, עבד והביא תוצאות בזמן קצר. טובות יותר או פחות, מקיפות יותר או פחות - על כך אפשר להתווכח. אבל אז הגיעו אלי ישי, ומשה גפני, עופר עיני ואהוד ברק, וההבטחה לעולם אמיץ חדש התאיידה. גם ראשי המחאה לא עזרו, כששללו מכל וכל את ההמלצות.

להציף את הכיכרות או להיכנס לכנסת

ובכל זאת, יש פתרון. תחילתו של מושב החורף של הכנסת עדיין יכולה להוות תקווה לשינוי. היוזמה האזרחית שהוצגה בשבוע שעבר ב"כלכליסט" - המשמר החברתי שמתכוון להסתובב בוועדות הכנסת ולוודא שנבחרי הציבור שומרים על האינטרס הציבורי ומקדמים אותו - היא רק אחת האפשרויות העומדות בפני מעמד הביניים לשנות את המציאות הכלכלית־חברתית.

מחאת הקוטג', שהתרחבה מאז למחאות צרכניות נוספות על אסם, יוניליוור ושטראוס, הוכיחה שאפשר להשיג תוצאות. כל מה שצריך הוא מטרה שאפשר לסמן בצורה נוחה, התמדה, ושהצד השני יבין שהסיכון שמוטל על הכף גדול מדי מבחינתו.

במקרה של נבחרי הציבור, הסיכון היחיד שהם נושאים על צווארם הוא הסיכון לא להיבחר מחדש. בדמוקרטיה אין שום איום אפקטיבי אחר על ההנהגה. לכן, אם מעמד הביניים מעוניין בתוצאות אמיתיות שיאפשרו חיים נעימים יותר ועתיד טוב יותר לדורות הבאים, הוא צריך למקד את עיקר מאמציו בלגרום לפוליטיקאים המכהנים לפחד.

את המטרה הזו אפשר להשיג בשתי דרכים, ושתיהן דורשות התמדה והקרבה. הראשונה היא להמשיך להציף את הכיכרות: להמשיך לשאת שלטים, להמשיך לחבר סיסמאות ולהמשיך לגרום להנהגה להבין שהיא תחת מתקפה. הדרך השנייה, שעשויה לקרום בשנה הקרובה עור וגידים, היא להקים מפלגה חדשה ולנסות להיבחר לכנסת.

תכינו את עצמכם לחורף ארוך

אם מנהיגי המחאה יבחרו בדרך השנייה, הם ימצאו את עצמם מוזגים את הפוליטיקה החדשה אל תוך התבניות הישנות, והופכים לחלק מהמערכת, מהשיטה. ספק אם זה העתיד שהם רוצים לעצמם. אם יבחרו בדרך הראשונה, אין להם סיכוי להצליח מבלי לקבל את תמיכתו הגורפת, העיקשת, של הציבור הרחב.

וכאן מתחדדת הבעיה: הציבור הרחב, מעמד הביניים, לא יכול להיות מהפכן במשרה מלאה. בסוף היום יש ילדים להאכיל, בוסים לרצות, עבודה להספיק, קניות לעשות, בגדים לכבס, משכנתה לשלם. אותם גורמים שמכבידים על מעמד הביניים, שגרמו לו לצאת לרחובות, הם אלה שמונעים ממנו להמשיך ולמחות לטווח ארוך.

הגורמים האלה לא מציקים לפוליטיקאים. אורך הנשימה שלהם נקבע רק לפי מועד הבחירות הבאות. לכן, אם מעמד הביניים רוצה לנצח, כדאי שיתכונן למערכה ארוכה. ההבטחה לעתיד אחר לא יכולה להיווצר רק אחרי קיץ אחד. החורף הזה יהיה ארוך במיוחד.