סדרות ישראליות בחו"ל: "רכישת האופציה היא חוליה ראשונה"

בכל פעם שנמכר פורמט של תוכנית ישראלית לחו"ל האגו הלאומי מתרחב. מה שטוב לנו, מתברר, טוב לכולם. מישהו שם חושב כי מה שמשמח, מצחיק או מרגש את ציבור הצופים הישראלי הוא בעל פוטנציאל אוניברסלי. אך לא תמיד ברור אם זו סתם טפיחה עצמית על השכם או עסקה שתביא ליוצריה גם הרבה כסף לצד הכבוד.

נקודת המוצא לכל העסקאות האלה היא פסטיבל הטלוויזיה מיפ, המתקיים פעמיים בשנה בקאן, צרפת. הפסטיבל, שמגדיר את עצמו כשוק התוכן העולמי, מתכנס בתחילת אפריל תחת הכותרת מיפ טי.וי, ומדי אוקטובר תחת הכותרת מיפ קום. בשני האירועים עסוקים אנשי הענף במכירה ובקנייה של פורמטים להפצה ולהפקה.

יוצרים ומפיקים מישראל מנצלים את המפגשים האלה עם עמיתיהם מרחבי העולם כדי להציע את מה שאנחנו רואים על המרקע כאן, והשבועות שלפני נסיעתם כמעט תמיד מניבים שלל ידיעות בתקשורת על פורמטים שאו־טו־טו עומדים להימכר.

האמת שהדברים כמעט אף פעם אינם נסגרים בקאן, ודוגמה טובה היא הדרמה "דני הוליווד" מבית טדי הפקות, ששודרה אצלנו ב־yes, ובשבוע שעבר דווח כי נמכרה לרשת הטלוויזיה האמריקאית CW. אבי ארמוזה, הבעלים והמנכ"ל של ארמוזה פורמטס, מספר על המגעים לעסקה: "הצגנו את 'דני הוליווד' במיפ באפריל, אך המגעים הבשילו רק אחרי כחצי שנה, אחרי שנסענו לקדם את העניין בארצות הברית. הדרך הנכונה היא לבנות מערכות יחסים, ואלה מטיבן יוצרות עסקאות נוספות. עם CW היה לנו הסכם קודם, על מכירת ה'פריים', פורמט שלא שודר בישראל".

אבי ארמוזה

ארמוזה ממשיך להסביר את המתרחש מאחורי תעשיית הפורמטים: "בכל עסקה כזו יש המון שלבים, כמו בשרשרת מזון, והודעה שמתפרסמת בתקשורת יכולה להיות לא יותר מספין יחצני או שלב ביניים בדרך. החוליה הראשונה בשרשרת היא עצם רכישת האופציה בידי חברת הפקה מקומית. זו מוצאת את היוצרים והמפיקים שירצו לעבוד על ההפקה, ומתגבשת התפיסה על האדפטציה המתאימה למדינה שבה תשודר התוכנית. רק עם הבסיס הזה מגיעים לגוף משדר. בנטוורק (רשת שידור ארצית - ת"ו), לדוגמה, בוחנים הצעות מיולי עד אוקטובר, ומחליטים מה מקדמים לרמת תסריט. עשרות תסריטים מוגשים עד דצמבר, ובשלב הבא מוגשים 20–15 פיילוטים, ורק מתוך אלה מחליטים מה יהפוך לסדרה".

לשלב הזה כבר הגיעו כמה תוכניות ישראליות. "מסודרים" ו"מרחק נגיעה", לדוגמה אמנם נרכשו, אבל לא התפתחו. "רמזור" ו"רביעיית רן" הגיעו לשלב הפיילוט, והסוף ידוע- "טראפיק לייט" ("רמזור" בגרסתה האמריקאית) נבחרה, עלתה לשידור, לא זכתה להצלחה ולא תתקדם לעונה נוספת. "רביעיית רן" סיימה את המירוץ שלה לתהילה בשלב הפיילוטים. מי שכן תמשיך לעונה שנייה, כפי שנודע בסוף השבוע האחרון, היא "חטופים", שבארצות הברית נקראת "הומלנד" ומוקרנת ברשת הכבלים Showtime.

עלות האופציה שולית

אסף גיל, שמפיק בישראל את "מאסטר שף", "רוקדים עם כוכבים" ועוד פורמטים ש"עוברתו", משוטט בשווקים הבינלאומיים כבר מ־1989. "יש הבדל מהותי בין רכישת אופציה לבין רכישת רישיון. אופציה בלעדית רוכשים לתקופה של שלושה חודשים עד שנה, ובתקופה הזאת עושים מאמץ למצוא גוף משדר. בהסכם רישיון, לעומת זאת, כבר מתחייבים לעונה", מספר גיל. "מהבחינה הכספית לא מדובר במדע מדויק. על הסכם אופציה לשעשועון לא משלמים, בדרך כלל, יותר מ־10,000 דולר, בעוד שעל עונה משלמים 100 אלף דולר ואף הרבה יותר. התחייבות לאופציה לא תמוטט אף חברה שרוכשת אותה, ומניסיוני רובן לא יוצאות לפועל".

זה מה שקורה עם הפורמטים הישראליים? מי שקונה אותם מסתכן מקסימום ב־10,000 דולר?

גיל: "כשמישהו משלם על אופציה, זה אומר שהוא אוהב ומאמין בתוכנית. לא סתם משלמים על כל פורמט. למכור אופציה לארצות הברית זה לא דבר של מה בכך, אבל בין הסכם אופציה ועד הסדרה הדרך רחוקה"

.

רכישת אופציה לסדרה ישראלית זולה ביחס לאופציות של פורמטים ממדינות אחרות?

ארמוזה: "עלות האופציה שולית, ובמערכות יחסים ארוכות לרוב לא קורה שנאלצים לוותר על המשך המהלך. שעשועון קונים לרוב לשידור מיידי, ומתחייבים על מספר התוכניות ובתוך כמה זמן הן יעלו. NBC רכשו, למשל, תשע תוכניות של 'לעוף על המיליון', שיעלו כבר בחורף הקרוב, בלי פיילוט בכלל".

כוכבי הגרסה האמריקנית של רמזור. לא שרדה יותר מעונה אחת

באיזה מהשלבים מתחילים המוכרים הישראלים להרוויח מהעסקה?

ארמוזה: "כשמעבירים לחברה מקומית את הטיפול בפורמט, לפעמים אין כסף בכלל, או יש כסף קטן. תשלום נוסף מקבלים בשלב שהפרויקט התקדם לתסריט, וכך הלאה. אבל הכסף האמיתי נמצא בעיקרון המכפלות. מקבלים אחוז מתוך עלות ההפקה כפול פרקים ששודרו. אם התוכנית מתקדמת לעונה נוספת, כבר מרוויחים אחוז גבוה יותר. לדוגמה ב'בטיפול' היה כסף יפה. בימים אלה משודרת העונה השלישית". גבריאל ביירן, שמגלם את תפקיד הפסיכולוג שאותו גילם בארץ אסי דיין, זכה גם בפרס גלובוס הזהב לשחקן מצטיין בסדרה בשנת 2009.

הפקת דרמה יקרה בהרבה מהפקת שעשועון, האם אתם מקדמים יותר את מכירת הדרמות?

ארמוזה: "יותר קל למכור שעשועונים, למרות היוקרה של דרמות. דרמה היא לא מוצר להמונים, ומכירתה נעשית בצמר גפן. תהליך הפיתוח ארוך, ותהליך האדפטציה לא פחות, לפעמים שלוש־ארבע שנים עד השידור. עם זאת, המשמעות הכלכלית של הפקת פרקים יקרים אינה גדולה, כי מספר היוצרים שמתחלקים בכסף גדול הרבה יותר מאשר בשעשועון. מאידך, לרצועת השידור יש משמעות, למשל אם מדובר בפריים טיים".

האם יש משמעות לרכישה של פורמט שלא מתממשת?

גיל: "המשמעות של מכירת אופציות ל־20 מדינות - גם אם רק מעטות מהן יעשו איתן משהו - אינה מיידית, אלא משליכה על עסקאות בעתיד. ענף יצוא הפורמטים מישראל כלל לא היה קיים לפני חמש שנים, וכיום ישראל היא שחקנית חזקה וצוברת תאוצה בשוק הזה. התקווה היא, כמובן, שנגיע למצב שבו נוכל להתחרות בארצות הגדולות".

רלבנטיות חברתית

הפורמט הלוהט של המכירות האחרונות הוא "עספור". חתומה על העסקה הדס מוזס ליכטנשטיין, מנהלת הפיתוח העסקי בזירה הבינלאומית בסוכנות ADD. "זו תחילתה של ידידות מופלאה", היא אומרת בשבוע שבו היא מארחת את אנדרו שטרן, נשיא מחלקת הטלוויזיה של חברת ההפקה ג׳ון וולס, המקושרת עם האחים וורנר. "מעבר לפגישה איתם, שנועדה להעמיק את שיתוף הפעולה ולהביא עוד פורמטים ועוד יוצרים ישראלים לשוק האמריקאי, אנחנו מיוצגים ב־CAA, חברת הייצוג הגדולה ביותר בארצות הברית (שמעורבת גם בעסקה לרכישת "החיים זה לא הכל" - ת"ו).

 CAA עושה לפורמט פאקג׳ינג, כלומר מרכיבה חבילה שלמה ובה הצעות לשחקנים וליוצרים האמריקאים שיתאימו לפורמט, וכך הרבה יותר קל לשווק ולמכור אותו. יש לנו מספר פורמטים שפותחו ישירות לשוק האמריקאי ולא לשוק המקומי, ואלה נמצאים במגעים מתקדמים ביותר עם חברות שונות, אולם לא אוכל להרחיב כרגע בנושא".

איפה עומדת היום עסקת "עספור"?

"תהליך ההבשלה של עסקת 'עספור' נמשך כתשעה חודשים. היה חשוב לנו לוודא שהיא תגיע למקום איכותי- לא סתם למכור כדי למכור. אנחנו מאמינים שבחברת ג׳ון וולס יעשו לה אדפטציה טובה, בדיוק כמו שעשו ל'חסרי בושה', שמקורה בשוק הבריטי. כרגע עובדים עדיין על הכיוון שהאדפטציה תיקח, ובצמוד ליוצרים האמריקאים יעבדו עליה חנן סביון, גיא עמיר ומירית טובי מהוט. זו היתה דרישה שלנו שהתקבלה".

עוז זהבי, מכוכבי עספור | צילום: אלדד רפאלי

איך "עספור" רלבנטית לשוק הבינלאומי? היא הרי ירושלמית מאוד, והווי החבר'ה בה ישראלי מאוד.

"'עספור' רלבנטית מאוד למצב הכלכלי־חברתי כיום. נכון שמצד אחד היא מאוד לוקלית, שכן מדובר בירושלים ובסלנג מקומי, אבל 'עספור' מדברת על האזרח הפשוט, שאין לו שאיפות רבות מדי — זה שגנז כבר מזמן את החלום על וילה עם גדר לבנה, 2.5 ילדים ומכונית. אנשים בכל העולם נמצאים כיום במלחמה מתמדת, ומחפשים איך לשרוד ומקום לשים את הראש. זה מצב אוניברסלי, וכלל לא ייחודי לישראל".

איום המשבר הכלכלי טרם הוסר מעל ארצות הברית. האם ההתעניינות בסדרות מישראל נובעת מצורך לקצץ בעלויות הפקה?

"הפער הכלכלי העצום בכל היבטי ההפקה בין ישראל לבין השוק האמריקאי אדיר, בעיקר בשל התשלום הגבוה יותר לשחקנים, ליוצרים, לבמאים וכו'. הקולגות שלנו בחו״ל פשוט נפעמים בכל פעם מחדש כשאנחנו מדברים איתם על התקציבים פה. התקציבים אמנם ירדו שם במעט, אך הם עדיין גדולים פי עשרה מאלה שבישראל".

ארמוזה: "הפתרון הזול אכן טמון בפורמטים זולים להפקה כמו 'בטיפול' או 'האמת העירומה', שהסט שלהם לא דורש יותר מדי, אבל זה לא שיקול מבחינת האמריקאים. 'חטופים' הופקה עכשיו לפי סטנדרטים אמריקאיים, והיא נקנתה כי הסיפור פותח היטב, והוא טוב ועובד. לגבי מכירת פורמטים למקומות אחרים בעולם זה בהחלט יתרון. שם מרגישים שיכולות ההפקה שלהם קרובות יותר לאלה המקובלות בישראל, בניגוד לעלויות הגבוהות של כל פרק בסדרה אמריקאית. כל הסיפור של קניית פורמטים הוא מזעור נזקים, כי כל פיתוח של תוכנית חדשה הוא סיכון. זה לוקח שנים, יקר ואפשר להיכשל. גופי שידור הם גופים חרדים במהותם, וזה מוליד רעיונות לקיצוץ בעלויות. למשל, סטים של שעשועונים שכמה מדינות מצלמות בהם בו בזמן".

גיל: "אחד הדברים הבולטים במיפ האחרון היה דלות הפורמטים החדשים. זה היה אפילו די מדהים להגיע לחברות המובילות ולראות שאין להן מה להציע. וזה בדיוק המקום שבו ישראל מתבלטת מאוד. אצלנו מייצרים הרבה, ובחו"ל מייצרים מעט, וזה ביטוי חד משמעי למשבר כלכלי. דבר נוסף שמעיד על המשבר הוא החזרה לפורמטים ישנים. למשל, הציעו עכשיו את השעשועון Every Second Counts'', ששודר בבריטניה משנות השבעים עד שנות התשעים. הטענה היתה שאם זה עבד 20 שנה, אין סיבה שזה לא יעבוד עכשיו".

חטופים, הגרסה האמריקנית

ביצת הזהב הישראלית כבר הוטלה?

ארמוזה: "עוד לא היתה ביצת זהב ישראלית בקנה מידה של 'מי רוצה להיות מיליונר', 'הישרדות' ו'האח הגדול'. ל'לעוף על המיליון' יש פוטנציאל להפוך לכזה, וגם ל'מחוברות', במקום של טלוויזיה איכותית. ביצת זהב צריכה להיות משודרת בפריים טיים, או לרוץ 30–40 שנה. במקרה כזה המכפלות הן אדירות. אנחנו אמנם מאוד מתלהבים מעצמנו, אבל אנחנו עדיין בתחילת הדרך".