למה סן אנטוניו היא האשמה בשביתה ב-NBA?

ביום שבת קמנו - חובבי הכדורסל בעיקר - אל (עוד) בוקר של חדשות רעות. אחרי שיום שישי לווה בידיעות מעודדות וחיוביות על שיחות ארוכות ומועילות, אחרי דיווחים על התקדמות במו"מ בין השחקנים לבעלים, אחרי הצהרות מחויכות משני הצדדים על סיכויים גבוהים לחתימה או לפחות ללחיצת יד במהלך סוף השבוע - אחרי כל זה, הציטוט שתפס את הכותרות בשבת בבוקר היה: "כל משחקי נובמבר בוטלו. זה לא ריאלי שנשחק עונה שלמה". הדובר: דיוויד סטרן, הקומישינר של ה־NBA.

אלא שבניגוד לחדשות רעות שתופסות אותנו מפעם לפעם, כאן איש לא הופתע, לפחות לא למי שעוקב מקרוב אחרי המו"מ הארוך והלא יעיל שהצדדים מנהלים זה כשנתיים, ובאופן מואץ בחודשים האחרונים, שבהם פעילות הליגה מושבתת על ידי הבעלים. ההפתעה היתה יום קודם לכן, כשסטרן ובילי האנטר, מנכ"ל איגוד השחקנים של הליגה, הביעו אופטימיות מרעננת. כי המציאות היא שהצדדים לא רק רחוקים, אלא שהם לא ממש מחבבים זה את זה, וככל שעובר הזמן הטינה גוברת. ככה זה כשהרבה מאוד כסף מונח על השולחן.

אבל העובדה שהשחקנים והבעלים רחוקים אחד מהשני רעיונית או שאין שום אהבה אבודה בין סטרן להאנטר (אין ספק שהביטוי הזה נשמע יותר טוב באנגלית), הן לא הבעיות הכי גדולות במו"מ הזה. הבעיה הכי גדולה היא סן אנטוניו ספרס.

אחדות מול "אחדות"

העניין הוא כזה: בשביל ששני צדדים במו"מ יוכלו לנהל דיון אמיתי ומעמיק, מה שקוראים לו בישראל "אמיץ", וכדי שיוכלו לעשות ויתורים אמיתיים ולדעת שהם מקבלים מהצד השני רמת מחויבות דומה, על הצדדים להיכנס לחדר הישיבות כשהם מאוחדים, כל אחד בתוך עצמו. פילוג בתוך אחד מהם, ואת זה אנחנו מכירים היטב גם מהמזרח התיכון, תמיד יפריע להתקדם בדיונים.

נכון לעכשיו, השחקנים מאוחדים. העיתונאי ביל סימונס שאל את האנטר בשיחת טלפון מוקלטת בשבוע שעבר מה ה"מינוף" של השחקנים בדיונים האלה. איזה כוח השחקנים, שמפסידים כאן חלק משמעותי מההכנסה שיוכלו לייצר לביתם (כדורסלן ממוצע ב־NBA משחק בליגה ארבע עונות בלבד), מביאים לדיונים. בטח כשבצד השני של השולחן יושבים בעלי הבית, חבורת גדולה של אנשים עשירים מאוד שרובם גם ככה מפסידים כסף מהעסק הזה של להחזיק קבוצת NBA, ויכולים להרשות לעצמם לבטל את כל העונה בלי שרואה החשבון יתקשר. התשובה של האנטר היתה ש"אנחנו, כולנו, מוכנים לעשות כל מה שיידרש כדי להשיג את מבוקשנו בשיחות".

האחדות הזו של השחקנים מרשימה ומפתיעה. בפעם הקודמת שהליגה הושבתה, ב־1999, הקרעים בתוך איגוד השחקנים הקשו עליהם להציג חזית אחידה (ובכל זאת הם יצאו כאשר ידם על העליונה מהסיכום שהושג בסופו של דבר. נראה שהאנטר פשוט טוב בלתסכל את סטרן. זו כבר הפעם השלישית שבה השניים נמצאים במצב הזה, ובינתיים זה 2:0 להאנטר). הרי הפערים בין הכוכבים לשחקנים הזוטרים גדולים בהרבה באופן יחסי מאשר הפערים בין הבעלים הפחות עשירים לבעלים המאוד עשירים, ולכן סביר שהשחקנים יהיו פחות מאוחדים. ועדיין, הם אלה שלא ממצמצים בדו־קרב הזה.

וזה משאיר רק צד אחד: הבעלים, ואין ספק שמדובר בצד היותר מסובך. ראשית, בניגוד לשחקנים, שמרוויחים יותר כסף מכל ליגה אחרת בעולם (השכר הממוצע בליגה, כ־5.5 מיליון דולר, הוא הגבוה בספורט העולמי), הבעלים כאמור מפסידים כסף. הסכום שמוזכר על ידי סטרן שוב ושוב נע בין 300 ל־400 מיליון דולר הפסדים כוללים בשנה (ממוצע של 10–13 מיליון דולר לקבוצה). באותה שיחה עם סימונס, האנטר הזכיר כי כבר ב־2007, קצת פחות משנתיים אחרי שנחתם החוזה הקיבוצי האחרון שמסדיר את המבנה הכלכלי של הליגה, ובתוכו את חלוקת ההכנסות בין הבעלים לשחקנים, סטרן תפס אותו לשיחה ואמר לו שב־2011, כשתהיה לבעלים אופציה לצאת מהחוזה (שאותה מימשו ביולי האחרון) הם מוכנים לוותר על עונה שלמה, אם זה מה שיידרש כדי להשיג חוזה חדש שייטיב עמם.

שוק קטן, שוק גדול

לאחרונה נחשף עוד כי תשעה חודשים לפני אותה שיחה בארבע עיניים, סטרן קיבל מכתב משמונה מבעלי הקבוצות שבישרו לו כבר אז, ב־2006, כי החוזה הקיבוצי האחרון שהושג פוגע בהם ושהם מפסידים יותר מדי כסף. אותם שמונה בעלים החזיקו אז בקבוצות משווקים קטנים (שניים מהם מכרו אותן מאז). ואם אז הם היו מיעוט בליגה, הרי שכיום מרבית הקבוצות מפסידות כסף, בין היתר כתוצר של המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב.

בנוסף, במישור המקצועי, התרחש בשנים האחרונות תהליך שבו הקבוצות מהשווקים הגדולים (לוס אנג'לס, ניו יורק, שיקגו, בוסטון, דאלאס ומיאמי) הפכו לא רק לקבוצות עם הפוטנציאל הגדול ביותר להצלחה כלכלית, אלא גם לקבוצות הטובות ביותר בליגה (או שמחזיקות בכמה מהכוכבים הגדולים בליגה) - מה שהגדיל עוד יותר את הפערים ויצר מצב שבו בצמרת הליגה ניצבות בעיקר קבוצות משווקים גדולים, שהולכות וצוברות עוד כוח ועוד כסף, ובתחתית מדשדשות קבוצות משווקים קטנים שהולכות ומאבדות עוד כוח ועוד כסף.

אבל בעשור וקצת האחרונים, קבוצה אחת משוק קטן הצליחה להיות יוצאת מן הכלל, וזו אותה סן אנטוניו ספרס שלפני שש פסקאות טענתי שהיא המקל בגלגלים של הדיונים הנוכחיים.

ב־NBA יש שלוש קבוצות מטקסס, וסן אנטוניו היא השוק הכי קטן בהן. סקירה מהירה של כל הערים המיוצגות בליגה מגלה שסן אנטוניו, מבחינת גודל השוק שהיא מציעה, ניצבת בשליש האחרון. ועדיין, הספרס הצליחו לזכות באליפות ב־1999, 2003, 2005 ו־2007. ב־14 העונות האחרונות היא הגיעה לפלייאוף תוך שהיא משיגה מאזן של 50 ניצחונות לפחות בכל אחת מהן (מלבד עונת 1998/9 המקוצרת, שבה ניצחו 37 מ־50 משחקים, שווה ערך ל־61 ניצחונות בעונה מלאה). על הדרך, היא הפכה למודל לניהול מופתי, מהבעלים דרך הג'נרל מנג'ר, המאמן ועד לצוות הרפואי. לכל הקבוצות מהשווקים הקטנים האחרים, שלא מצליחות לעשות אותו דבר, ההצלחה של סן אנטוניו היא הדבר הכי רע שיכול לקרות.

אבא עשיר, אבא עני

לפני שהבעלים יוכלו בכלל להסכים על משהו עם השחקנים, הם צריכים לפתור את כל הבעיות הפנימיות שלהם, והבעיה הפנימית הכי אקוטית שם היא חלוקת הרווחים. הבעלים של הקבוצות מהשווקים הקטנים דוחפים לזה, מקביליהם מהשווקים הגדולים מתנגדים נחרצות - והטיעונים של הצדדים נראים כך: בעלים עניים: "אתם צריכים לחלוק איתנו את הרווחים שלכם, כי בלעדינו אין לכם ליגה". בעלים עשירים: "לא מוכנים". בעלים עניים: "אבל אתם רואים שבלי כסף אנחנו חלשים, וזה יפגע בתחרותיות ובסוף כולנו נפסיד". בעלים עשירים: "אתם חלשים לא כי אין לכם כסף, אלא כי אתם לא יודעים להתנהל. הנה, תראו את סן אנטוניו".

הקרע הפנימי הזה בתוך הבעלים הוא שמביא לקיפאון במו"מ. מאפיין אחד בולט של הדיונים על החוזה הקיבוצי הנוכחי הוא שהבעלים מציגים עמדה מאוד קשוחה, ולא מוכנים לזוז ממנה. מעבר לכך, הם פשוט לא מוכנים להפסיד שוב כמו ב־1999 וב־2005 ונמאס להם להפסיד כסף. הסיבה המרכזית לכך שהם מציגים דרישות לא סבירות לשחקנים ולא מוכנים להתפשר היא שיש בתוכם קרע גדול שהם צריכים לאחות. אז מה אם זה קורה על חשבון הליגה, השחקנים והאוהדים.