בדרך לנובל עוצרים בוולף

קרן וולף הישראלית היא כנראה הקרן הטובה בעולם בזיהוי נובליסטים: יותר מ־33% מהזוכים בפרס וולף זכו מאוחר יותר גם בפרס נובל. בהצצה נדירה חושפים חברי סגל הקרן את השיטות החשאיות, הסינון הקפדני והפוליטיקה הפנימית של הפרופסורים ש"כל הפרסים הגיעו אליהם בהפתעה"

ההודעה על זכייתו של פרופ' דן שכטמן בפרס נובל, שהוכרזה בחודש שעבר, עוררה התרגשות רבה בכל ישראל - אבל דומה שההתרגשות הזאת הגיעה לשיאה דווקא בדירת שני חדרים צנועה, בבניין ישן הצופה לחוף ימה של הרצליה. "את שאגות השמחה שבקעו מפה אפשר היה לשמוע בחוץ", מספרת מנכ"לית קרן וולף, ד"ר ליאת בן־דוד. "הרגשנו גאווה על כך שאנחנו זיהינו אותו עוד הרבה קודם".

כמה קודם?

"קרן וולף העניקה לשכטמן את הפרס בכימיה לפני 12 שנה, במאי 1999. כל שנה מאז אמרו לו 'בטח השנה תקבל נובל', ואחרי כמה שנים שזה לא קרה הוא חשב ששכחו אותו. אבל מתברר שלא שכחו, ואני מאמינה שגם זוכים נוספים שלנו יקבלו נובל בעתיד".

לאמונה של בן־דוד יש ביסוס סטטיסטי: בדיוק כפי שהדרך לאוסקר עוברת בזכייה בפסטיבל קאן, הפכה קרן וולף הקטנה, שכמעט אינה מוכרת מחוץ למעגל האקדמי, למנבאת המהימנה ביותר לזכייה בפרס נובל. מבין 116 מדענים שזכו בפרס וולף בשלושת התחומים המקבילים לנובל (פיזיקה, כימיה ורפואה), 39 זכו מאוחר יותר בנובל - דהיינו, שיעור הניבוי של קרן וולף לזכייה בנובל הוא 33%. שלושה מארבעת הישראלים שזכו בנובל בתחומים האמורים זכו קודם בפרס וולף: הפרופסורים דן שכטמן, עדה יונת ואברהם הרשקו. יוצא הדופן היחיד שזכה בנובל בלי לזכות בוולף הוא פרופ' אהרן צ'חנובר, שאנשי הקרן עד היום מכים על חטא שפספסו אותו.

"חבר באקדמיה השבדית נוהג להגיד בבדיחות הדעת שהם מחכים לשמוע מי זכה בוולף לפני שהם בוחרים את הזוכה בנובל, ואני מניח שיש בבדיחה הזאת קורטוב של רצינות", אומר פרופ' אברהם בן־ראובן, חבר מועצת קרן וולף זה כ־30 שנה ויו"ר הוועדה למינוי שופטי הפרס. "הזמן בין הזכיות הולך ומתקצר, והיו מקרים ששנה־שנתיים אחרי הזכייה בוולף האיש זכה בנובל".

"אני בטוחה שוועדת נובל מביאה בחשבון את העובדה שהחוקר זכה קודם בפרס וולף, ושזה מוסיף לו נקודות", מוסיפה ד"ר דינה ברניקר, היו"ר בפועל של קרן וולף (ממלאת המקום של שר החינוך, העומד באופן רשמי בראש הקרן). "הם רואים שהוא כבר עבר בחינה עמוקה של ועדה מכובדת ברמה בינלאומית".

בן־דוד מספרת שיום ההודעה על זוכי פרס נובל מכניס את אנשי הקרן לדריכות. "אנו מיד בודקים אם הזוכים - ישראלים או מחו"ל, מבחינתנו זה לא משנה - הם שלנו, כלומר אם קיבלו קודם פרס וולף. כל זכייה כזאת מאמתת עוד יותר את היוקרה של פרס וולף ונותנת לה עוד חותם. אין עוד פרס שיש לו אחוזי הצלחה כאלה בניבוי זכייה בנובל. אבל זה לא רק עניין של ניבוי, זה הרי לא קלפי טארוט, אלא הכרה בינלאומית במצוינות באשר היא. לכן וולף הוא בשורה הראשונה של הפרסים היוקרתיים בעולם, ומי שזכה בוולף מרגיש שעכשיו מגיע לו גם נובל. לא פעם שומעים מפרופסורים באקדמיה שזכו בפרס וולף שהם מחכים לטלפון משבדיה".

"המועמדים מכינים תיק מראש"

כדי לשמור מפני כל ניסיון התערבות מבחוץ נבנה מנגנון הבחירה בפרסי וולף באופן שמבטיח שמירה על עצמאות מוחלטת של ועדות הבחירה. חתני פרס וולף נבחרים על ידי ועדות שיפוט מקצועיות בנות שלושה חברים, פרופסורים בעלי שם עולמי בתחומם: ישראלי, אירופי ואמריקאי. כל ועדה מתמנה לשנה אחת בלבד, ושמות השופטים ומהלך דיוניהם נשארים חסויים. לא רק האנונימיות של השופטים נשמרת, אלא גם החשאיות של רשימת המועמדים. כל מועמדות היא אוטומטית לשלוש שנים, כך שכל מועמד יכול להיבחן על ידי שלושה סגלי שופטים.

מי שיכולים להמליץ על מועמדים לפרס הם רק אנשי אקדמיה שקיבלו פנייה מהקרן: מדי שנה הקרן מוציאה קול קורא ליותר מ־3,000 מוסדות אקדמיים ומוסדות אמנות בעולם, עם קריאה להגשת מועמדים לפרסים. "אנו שולחים את הטפסים לראשי פקולטות במוסדות האקדמיים המובילים בעולם, ולחוקרים שלדעתנו רלבנטיים לפרסים המחולקים באותה שנה; אם איש מדע רציני פונה אלינו ומבקש להמליץ על מועמד, נאפשר גם לו", מסביר בן־ראובן.

הדדליין הוא סוף אוגוסט. עד אז מתקבלים מדי שנה כ־50–60 תיקי המלצות על מועמדים מעשרות מדינות. כל תיק מכיל, מלבד ההמלצה הרשמית, מכתבי תמיכה של פרופסורים נוספים. "בדרך כלל למועמדים לוולף או לנובל יש כבר תיק מוכן", מסביר בן־ראובן בחצי חיוך. "ככה, כאשר הממליץ פונה אליהם, הם יכולים להעביר לו את החומר".

העניין הזה, של בניית תיק מראש, מביא את המועמדים עצמם במבוכה לא קטנה. כל המדענים שאיתם שוחחנו הפגינו צניעות למופת, והדגישו שוב ושוב כי לא עבדו בשביל הפרסים, וכי אלו היו לכל היותר תוצר לוואי משמח: "המוטיבציה העיקרית של המדענים אינה הפרסים, אם כי כיף לקבל אותם", כפי שניסחה פרופ' עדה יונת. גם פרופ' שכטמן מצהיר: "זה לא שאחרי הזכייה בוולף ישבתי וחיכית לטלפון משבדיה; אני מעולם לא חיכיתי לשום פרס וכל הפרסים הגיעו אליי בהפתעה. אבל ודאי שכל זכייה כזאת משמחת".

אבל גם מדענים הם בני אדם, וגם בהם מפעם צורך עמוק בהכרה ובהוקרה - וכשאלו אינן מגיעות, גם הם נחלצים לסייע להן. "אתה יודע מה הדבר החשוב ביותר כדי לזכות בפרס כלשהו?", שואל אותי שכטמן.

לעבוד קשה?

"לא. הכי חשוב שמישהו יציע אותך. כל הזוכים בפרס וולף ופרסים דומים הם אנשים ראויים, אבל לא כל הראויים זוכים. אתה יכול להיות מדען צמרת, אבל אם אף אחד לא מציע אותך לפרס לא תקבל אותו".

אז איך המדענים דואגים שיציעו אותם לפרס?

"אני מעולם לא ביקשתי מאדם שיציע אותי לפרס. עד היום אני לא יודע מי המליץ עליי לפרס נובל ולפרס וולף".

ולהפך? קולגות מבקשים ממך להמליץ עליהם?

"בעולם שלי זה לא מקובל. אבל אני כן ממליץ ביוזמתי על אנשים ראויים לפרס. בשנה שעברה, למשל, הגשתי מועמד שזכה בוולף, הפיזיקאי הגרמני קנוט אורבן.

"המנגנון הוא שכמה חברים מהאקדמיה מגלגלים רעיון להגיש מועמד מסוים. בדרך כלל נוצרות קבוצות של שניים־שלושה מגישים. בשנה שעברה הציעו לי קולגות מהארץ להצטרף להמלצה על אורבן, ואמרתי להם שאכתוב את ההמלצה לבד, בתור זוכה פרס וולף, או שאכתוב אותה עם קבוצה מחו"ל, כדי שזה יעשה את העניין יותר בינלאומי. התחברתי עם מדענית בארצות הברית, ויחד כתבנו את ההמלצה על אורבן. הוא לא ידע מזה בכלל.

"אנחנו מאוד משתדלים שהמועמד לא יהיה מעורב. בדרך כלל אנחנו מבקשים מהמזכירה שתתקשר אליו כדי שישלח את קורות החיים שלו; הוא מבין שזה בשביל דבר טוב, אבל לא יודע בשביל מה".

"יש תחרות, אבל אני מחוץ לזה"

"יש פרסים רבים, ויש אנשים שדואגים כל הזמן להגיש את עצמם - פונים לכל מיני חתני פרס נובל בבקשה שיגישו אותם", מספר פרופ' אלכס לויצקי ממכון ויצמן, שעוסק בפיתוח אסטרטגיות חדשות לטיפול בסרטן, וזכה ב־2005 בפרס וולף לרפואה. "אני לא עשיתי זאת אף פעם, ואני לא עוסק בתחרות הזאת, אבל זה קיים".

פנו אליך אנשים שרצו לקדם זכייה של עצמם?

"כן. פנו אנשים שרצו שאגיש אותם לפרס וולף. אני מניח שזה קיים גם לגבי פרס נובל, וזה בסדר. אנשים תמיד ירצו פרס, כי זו אחת הדרכים שבהן מכירים בעבודה שלך, וזה נותן משקל ומשפיע על מה שחושבים עליך. אני, אישית, לא צריך את הפרסים כדי שיהיה לי ביטחון במה שאני עושה, אבל יש את כל הספקטרום: יש כאלה שזה מאוד חשוב להם ופועלים חזק בכיוון הזה, יש כאלה שפחות, ואני באיזה מקום באמצע".

איפה האמצע, במקרה הזה?

"הגישו אותי לנובל בידיעתי, אבל לא ביוזמתי".

מעבר להגשה עצמה, גם מכתבי התמיכה הנלווים מהווים כלי לחיזוק המועמדות, מספר פרופ' מאיר וילצ'ק ממכון ויצמן, שזכה בפרס וולף לכימיה ב־1987. "קיבלתי הרבה בקשות כאלה, לכתוב מכתבי תמיכה לפרסי וולף, נובל ואחרים", הוא אומר.

עד כמה חוקרים מייחסים חשיבות לפרסים האלה?

"שאלתי חתן פרס נובל למה לדעתו הוא קיבל את הפרס. הוא אמר שבמדע צריך לעבור רף מסוים, ומאותו רגע כל יום נוסף במעבדה הוא בזבוז של זמן שצריך להקדיש ליחסי ציבור בקהילה האקדמית. בעיקר הצעירים אוהבים את היח"צ. לי יש בעיה עם זה, כי אני דתי ולא הולך למסעדות לזלול ולשתות איתם, אבל זה חלק מהעניין".

מה קורה במפגשים האלה?

"כל אחד מספר מה הוא עושה ומלהיב את השני. אחר כך זה בא לידי ביטוי בהגשות ומכתבי תמיכה.

"בעולם האקדמי אתה תלוי בקולגות בכל דבר, מהעלאה בדרגה ועד זכייה בפרסים, אז הקשרים האישיים האלה חשובים, גם בארץ ובעיקר בחו"ל. אתה רוצה להיות בקשר טוב עם קולגות, כדי שיהיה מי שימליץ עליך בבוא היום. ככל שאתה עושה לעצמך יותר יחסי ציבור, הסיכויים שלך גדלים - בייחוד אם אתה נמצא בשטח צר, שם אתה מכיר את כל מי שעובד בתחום".

"אין דבר סטרילי בחיים", מסכימה ברניקר. "כשוודרו ווילסון עזב את תפקיד נשיא אוניברסיטת פרינסטון ויצא לדרך שהובילה אותו לנשיאות ארצות הברית, שאלו אותו למה לעזוב משרה יוקרתית באקדמיה, והוא ענה: 'נמאס לי מפוליטיקה'. במוסדות האקדמיים שמגישים מועמדים לפרס יש פוליטיקה לגבי מי שמוגש. זה בכל מקום, אלה החיים".

"מגבשים רשימה ומתחילים לריב"

אלא שכל האמוציות, הקשרים והפוליטיקות, מדגישים אנשי קרן וולף, נעצרים בדלת של ועדות הבחירה. "השיפוט הוא לגמרי אובייקטיבי: מי שקיבל פרס - זה באמת הגיע לו", אומר וילצ'ק, שכיהן כמה פעמים כשופט בוועדת הבחירה. "בוועדה, כשעוברים על החומר, מיד רואים מי טוב באמת ומי הוגש בגלל סיבה אחרת. אי אפשר לרמות".

"העובדה שאנו שומרים על האנונימיות של השופטים, של המועמדים ושל הממליצים מסייעת לנטרל כל לחץ, לבודד את השופטים מכל השפעה חיצונית, ומביאה לכך שוועדת השיפוט היא סוברנית לחלוטין", מוסיף בן־ראובן, שכיהן בצעירותו כשופט (היום הוא נמנע מכך דווקא משום שהוא חבר מועצת הקרן ויו"ר הוועדה למינוי שופטים). "החשאיות הזאת היא הסוד המרכזי של הקרן שהביא אותה למה שהיא".

האנשים שאליהם פונה הקרן כדי לשמש כשופטים הם מצמרת האקדמיה הבינלאומית - בין היתר זוכי פרס וולף ונובל. ההיענות שלהם כמעט אבסולוטית, וזו אחת הסיבות, אומרים בקרן, שהזוכים הם מהטופ העולמי. השופטים מתמנים על ידי ועדה בראשות בן־ראובן, המורכבת מרבים מחברי מועצת הקרן. "בחירת השופטים היא קריטית, כי אם אתה בוחר שופטים טובים אז אתה מצליח גם למצוא את הזוכים הכי טובים", הוא מסביר. "לכן הטלנו גם מגבלות, כמו למשל שזוכה בפרס וולף לא יכול לכהן כשופט בשבע השנים הבאות, כדי למנוע מצבים של 'שמור לי ואשמור לך'".

בתור שופטים לשעבר, בן־ראובן ווילצ'ק מסכימים לחשוף לראשונה את מאחורי הקלעים של התהליך שבו מתקבלת ההחלטה על הענקת הפרס היוקרתי.

"יש לך עשרות תיקים, ואתה חייב קודם כל לעשות אלימינציה", מספר בן־ראובן. "כל שופט בוחר בערך עשרה מועמדים שעדיפים עליו. כשמגיעים לישיבה כל אחד מוציא את הרשימות שלו, מתחילים להשוות ורואים מי מופיע אצל שני שופטים לפחות, וככה מנפים עוד ומגיעים לרשימה מצומצמת. זה לוקח חצי שעה, ואז מתחיל הוויכוח האמיתי".

"כשאני שפטתי, כל אחד מהשופטים בחר חמישה־שישה הכי טובים לדעתו, ואז חיברנו הכל ביחד וראינו מה חופף, ועברנו שוב ביחד במהירות גם על כל ה־50–60 תיקי מועמדים לראות שלא פספסנו מישהו, ואז גיבשנו רשימה קצרה של שבעה־שמונה מועמדים מובילים", מספר גם וילצ'ק.

ואז איך שלושה אנשים מצליחים להגיע להחלטה שתהיה מקובלת על כולם?

"אנו קוראים את החומר שלהם, מה התרומה שלהם למדע, כמה מצטטים אותם בעולם, בודקים את מכתבי ההמלצה ומיהם הממליצים, ואפילו מתייעצים עם מומחים חיצוניים ושואלים מה דעתם על האיש".

בן־ראובן: "הרבה מזה תלוי באסרטיביות של השופט, בכריזמה שלו, ביכולת לזהות ניואנסים ולקרוא שפת גוף. אתה למשל רואה היסוס של שופט לגבי מועמד מסוים, אתה מזהה שהוא לא אסרטיבי לגביו, ואתה יודע שאתה יכול לסלק את המועמד הזה במילה אחת, בצורה טקטית, בלי שהשני ירגיש, ולדחוף מועמד שאתה מאמין בו יותר. זו דינמיקה של אינטראקציה אנושית, של ניהול משא ומתן. אבל בסופו של דבר הבחירה היא נקייה, ללא שיקולים פוליטיים".

"בעולם מייחסים לנו יוקרה"

החלטות ועדות השיפוט הן סופיות, ומועצת הקרן רק מאשרת אותן בהליך פורמלי. שר החינוך הוא שמודיע למדענים הזוכים על זכייתם, והפרס מחולק להם בטקס חגיגי בכנסת מדי שנה, במאי. "הזוכים הם אנשים בעלי שם והכרה עולמיים, עם עבודות פורצות דרך וחדשניות, שמהווים נחשונים לפני המחנה ושיש כבר תלמידים שהולכים אחריהם", מסבירה המנכ"לית בן־דוד. "היוקרה המקצועית שהקרן בנתה עם השנים, והמנגנון הנקי של תהליך הבחירה, מאפשרים לנו להישאר ברמה הזאת. זה הסוד לכך שאנחנו מצליחים לנבא בשיעורים כאלה גם זכייה בנובל. בהחלט אפשר להגיד שאנחנו פסטיבל קאן של המדעים".

אבל כאשר סרט ישראלי זוכה בפרס בקאן הוא גם זוכה בארץ לסיקור נרחב. פרס וולף כמעט ולא.

"נכון, הקרן והפרס זוכים ליוקרה גדולה בארץ ובעולם, אבל בארץ הם אינם מוכרים מחוץ למוסדות האקדמיים. בחו"ל, לעומת זאת, אנחנו מקבלים ווליום מאוד גבוה. מספר הכתבות והאזכורים שקיבלנו בעיתונים במדינות של הזוכים הרבה יותר גבוה", שולפת בן־דוד חוברת עבת־כרס עם פרסומים על הענקת הפרס בעיתונים כמו "הוושינגטון פוסט" ו"הניו יורק טיימס". "הגיע הזמן שנפסיק להסתכל על עצמנו כפרובינציאליים. בעולם יגידו לך שוולף הוא הפרס הבינלאומי השני בחשיבותו רק לנובל, והמטרה שלי היא להשתמש ביוקרה הזאת כדי להגדיל את המודעות. זה נכס יוצא דופן שיכול גם לשמש כלי הסברתי מדהים. המדינה פשוט צריכה לנצל את זה הרבה יותר".

"כנראה אין נביא בעירו", אומרת גם ברניקר. "יכול להיות שהבעיה היא שלא עשינו מספיק רעש ויחסי ציבור ולכן התקשורת בארץ התעלמה מאיתנו. בכלל, העיתונות לא מקדישה מספיק מקום לחשיבות המדע. לפני טקס פרס וולף האחרון ביטלו איתי ראיון בטלוויזיה בנימוק שיש אייטם יותר חשוב, ובסוף ראיינו איזה זמר. ההתעלמות הזאת מרגיזה, אבל אנחנו מנסים לפרוץ את הדרך".