צילום: איי אף פי
העוף המוזר מצא את הקן
זה לקח זמן אבל בסוף ביאלסה (המשוגע) ואתלטיק בילבאו גילו שהם מתאימים זה לזה. מבחינה ניהולית, אידיאולוגית וגם כלכלית. האם המאמן הארגנטינאי יחזיר את הקבוצה הבאסקית לימים הגדולים?
שתי בשורות משמחות הגיעו בשבועות האחרונים מחבל הבאסקים שבצפון ספרד: הראשונה היא שאט"א (ETA), ארגון המחתרת הבאסקית, הודיע שהוא מפסיק את פעילות הטרור. השנייה, אתלטיק בילבאו, גאוות החבל, שכל שחקניה הם ממוצא באסקי, התחילה סוף סוף לשחק כדורגל וגם לנצח תחת הדרכתו של המאמן הארגנטינאי מרסלו "אל לוקו" ביאלסה. אגב, בשני המקרים - זה של אט"א וזה של ביאלסה - הניסיון מלמד שמדובר בבשורות שעלולות להתהפך במהירות. ככה זה כשמתעסקים עם אנשים קיצוניים.
"תהליך ריקבון"
ביאלסה הגיע לאתלטיק בילבאו בקיץ מנבחרת צ'ילה, אחרי שהפך שם לגיבור לאומי. ההצלחה של הנבחרת האדומה, סגנון המשחק ההתקפי ולא פחות חשוב מכך אישיותו מעוררת ההשראה של ביאלסה - הפכו אותו בצ'ילה לאליל המונים. "ביאלסמאניה" הם קראו לתופעה הזו, שהגיעה עד כדי קריאות שירוץ לנשיאות.
בבילבאו קיבלו את ביאלסה בזרועות פתוחות. הגשם שירד ביום שבו נכנס לתפקיד, לא הפריע למאות אוהדים להגיע לאצטדיון סן־מאמה כדי לראות את "המשוגע" בפעולה. אלא שמהר מאוד התברר - כמו בכל הקריירה שלו - שזה לא הולך להיות כל כך פשוט.
פתיחת העונה של "הרוחיבלאנקו", האדומים־לבנים, היתה אחת הגרועות שלהם בהיסטוריה. אחרי חמישה משחקים היו למועדון שתי נקודות בלבד. בספטמבר, אחרי הפסד לבטיס בליגה, תיארו בעיתון הבאסקי "דייה" (deia) את הקבוצה כ"מגוחכת", ודיברו על מועדון שנמצא ב"תהליך של ריקבון".
לכאורה, ביאלסה מתאים לאתלטיק בדיוק כמו שהפינצ'ו - הטאפאס האופייני של חבל הבאסקים - מתאים לארוחת צהריים. לכך יש שתי סיבות מרכזיות.
הראשונה היא סבלנות: אתלטיק היא מועדון יציב - אחד משלושת היחידים בספרד שמעולם לא ירד ליגה; יש לו זהות מוגדרת, שחקני בית קבועים וחדר הלבשה קל לניהול. בשיחות פרטיות הודו שחקנים שבמועדון אחר כבר היו מראים לארגנטינאי את דלת היציאה. הנקודה היא שמאמן כמו ביאלסה - עם אופי קשה ופילוסופיית משחק מגובשת - זקוק למועדון עם סבלנות, ולבילבאו היה אורך הרוח הנדרש.
הסיבה השנייה היא הגישה של בילאסה לכדורגל. "אל לוקו" מרבה להזהיר מכך שהמשחק הופך לעסק מסחרי וששחקנים משחקים עבור הכסף ולא עבור המועדון. "הכדורגל ישרוד גם בלי מאמנים, עסקנים, שחקנים וצופים, אבל הוא לא יוכל להמשיך להתקיים בלי סמלים", הצהיר פעם ביאלסה, "כי הסמל מהווה את החיבור הרגשי".
בעולם כדורגל קפיטליסטי, שבו חוזה פרסום חשוב יותר מאשר הסמל שעל החולצה, ביאלסה נותר עוף מוזר, ובילבאו - סמלם של הבאסקים הגאים - היא הקן המתאים עבורו. לא פלא שהארגנטינאי העדיף בקיץ את אתלטיק על פני הצעה אטרקטיבית מאינטר הגדולה, קבוצה שזכתה לפני שנה באליפות אירופה בלי אף איטלקי בסגל שלה.
הקבוצה האנגלית בספרד
אלא שעם כל הכבוד לדברים רומנטיים כמו סבלנות וגאווה לאומית, כדורגל מנצחים על המגרש, ושם היתה לביאלסה בעיה.
באופן מסורתי, בילבאו משחקת בסגנון שניתן להגדיר כ"אנגלי": כלומר, משחק שמבוסס על בלמים קשוחים והתקפה שבנויה על פריצה באגפים, מסירות ארוכות והרמות כדור לחלוצים גבוהים. הסגנון הזה מיוחס לפרד פנטלאנד, מאמנה האנגלי של בילבאו בשנות העשרים. הוא קשור גם למזג האוויר הגשום והקר (קצת אנגלי) שמאפיין את החבל ומקשה לפתח משחק מסירות מסודר; ולבחירה העקרונית שלא להביא שחקנים זרים - למשל דרום אמריקאים טכניים וזריזים. הסגנון המרהיב של ברצלונה - הטיקי־טקה – ואפילו הסגנון ההתקפי של ריאל, רחוקים מאתלטיק כרחוק בילבאו ממדריד. זה לא עניין גיאוגרפי, זה עניין תרבותי.
כל הגישה הבדלנית הזו מתמצית במשפט אחד, שהיה לאחת הקלאסיקות של הכדורגל הספרדי. זה קרה באולימפיאדת אנטוורפן ב־1920, כשקשר הנבחרת ושחקן בילבאו, חוסה־מאריה בלאוסטה, התמקם ברחבת היריב וצעק לחברו (באסקי גם כן): "תמסור לי סאבינו, אני דורס אותם". הביטוי הזה - שהפך לסמלה של נבחרת ספרד וביטא את האופי שלה שכונה "הזעם האדום" - ביטא בשלמות את סגנון המשחק הבאסקי: פשוט, חזק ואגרסיבי.
כל זה הוא כמעט ההפך המוחלט מהסגנון של ביאלסה - התקפי, דינמי, מתוחכם יחסית. כדורגל עם הרבה תנועה, מסירות קצרות, ודורש מהשחקנים תיאום ומחשבה. ההתנגשות הזו לא היתה מקרית. למעשה, הארגנטינאי הובא לקבוצה כדי לשנות את הסגנון המסורתי שלה. אלא שבמועדון בעל גאווה והיסטוריה של יותר ממאה שנה, שינויים כאלה לא מתרחשים בחודש.
גם הציבור נחלק: סקר שערך "דייה" בתחילת העונה הראה ש־31% מאוהדי אתלטיק רוצים שביאלסה ישליט בקבוצה סגנון משחק אטרקטיבי יותר. אלא שבמקביל, 48% דרשו שישמור אמונים לפילוסופיית המשחק של המועדון.
פריק קונטרול
מה עושים? מצד אחד, ביילסה ידוע כעקשן לא קטן. מספרים שבילדותו נעצר פעם על ידי המשטרה כששיחק כדורגל ברחוב, לאחר שאחד השוטרים הפריע לו להרים בעיטת קרן. גם סגנון העבודה שלו מעיד על פריק קונטרול מוחלט.
ביאלסה סיפר פעם שצפה בחייוב־25 אלף משחקי כדורגל, שאותם ניתח בדקדקנות כדי למצוא כל דרך אפשרית להבקעת שער. שחקנים מספרים עליו שהוא מתעורר בחמש לפנות בוקר כדי לתכנן מערכים, ובאימונים הוא מסתובב עם ערימות של טושים ומחברות כדי לציין לעצמו כל מסירה וכל חילוף. בקיצור, איש עם עקרונות.
כאילו כדי להצדיק את המוניטין שלו, ביאלסה התחיל לעשות דברים משוגעים: הוא שחרר מהקבוצה תשעה שחקנים, ייבש כוכבים על הספסל ופתח משחקים עם מערכים משונים. זה לא עבד. בבילבאו התחילו להתגעגע לכדורגל הפשוט שלהם, זה שהביא להם לאורך השנים שמונה אליפויות ולא פחות מ־23 גביעים.
המזל הוא שכמה שביאלסה משוגע, הוא בכל זאת פתוח לשינויים. לפני חודש, במשחק נגד פריז סן ז'רמן בליגת אירופה, אפשר היה לראות את הניצנים - שילוב של הסגנון המסורתי של אתלטיק ביחד עם הפילוסופיה של המאמן. ביאלסה הציב בחוד חלוץ בודד - פרננדו יורנטה, שחקן באסקי טיפוסי בגובה של יותר ממטר תשעים. מאחוריו הוא פיזר מערך התקפי של חמישה קשרים, שנעו בלי הרף בתנועה האלכסונית שחביבה על המאמן. השער הראשון היה פנינה אמיתית: ארבע נגיעות מהירות שנגמרו בוולה לרשת העליונה. השדר הבאסקי ששידר את השער כמעט נחנק. אחר כך הגיע גם השער השני.
בשבוע שאחרי התקיים משחק חשוב במיוחד - הדרבי הבאסקי נגד ריאל סוסיאדד. בילבאו ניצחה, יורנטה חזר לפגוע. הרומן בין אתלטיק לביאלסה עלה על הפסים הנכונים.
יהפוך לסמל?
אלא שכרגיל אצל הארגנטינאי, חוסר היציבות הוא הדבר היחיד שקבוע. לצד ניצחונות מרשימים, כמו ה־0:3 על אתלטיקו מדריד, היו גם משחקים חלשים ותוצאות מאכזבות. בילבאו תצטרך עוד קצת זמן כדי להתרגל למשוגע שלה. ביאלסה יצטרך להמשיך ולהתגמש. עיתונאי ב"מארקה" השווה את היחסים האלה ליחסים שהיו לתושבי בילבאו עם מוזיאון הגוגנהיים שלהם, מבנה פוסט־מודרני משונה שהוקם בסוף שנות התשעים. כשהוא נפתח לציבור, הוא היה נראה תלוש מהסביבה. רוב האנשים חשבו שהוא משוגע. היום הוא אחד הסמלים האהובים של העיר.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה