הלאה עם גוש היורו

נראה כי המשבר בגוש היורו מגיע לשיאו, עם יוון שנמצאת על סף חדלות פירעון ויציאה משפילה מהאיחוד המוניטרי האירופי, וכעת גם איטליה, הקרובה לאבד את גישתה לשווקים. אולם יש להבין שהבעיות שמולן ניצב גוש היורו עמוקות בהרבה. הן מבניות והן משפיעות באופן ישיר על ארבע כלכלות לפחות: אירלנד, פורטוגל, קפריסין וספרד.

במשך כמעט עשור חיו מדינות ה־PIIGS (פורטוגל, אירלנד, איטליה, יוון וספרד) מעבר ליכולותיהן, תוך שהן צוברות גירעונות הולכים ותופחים. בינתיים, מדינות הליבה (גרמניה, הולנד, אוסטריה וצרפת) חיו מתחת ליכולותיהן, מה שהביא אותן לצבור עודפים הולכים וגדלים בתקציביהן.

חוסרי שוויון חיצוניים אלה גם הושפעו מהתחזקותו הגוברת של היורו החל ב־2002, ומהפער בין שערי ההמרה והתחרותיות בין המדינות השונות בגוש היורו. בזמן שבגרמניה ובמדינות ליבה אחרות פיגר גובה השכר אחר התפוקה התעשייתית, במדינות ה־PIIGS וגם בקפריסין אירע תהליך הפוך, והמשכורות עברו את התפוקה הריאלית. כתוצאה מכך קרסו בספרד ובאירלנד חסכונותיו של המגזר הפרטי, ובועת הנדל"ן הזינה את הצריכה המוגזמת. ביוון, בפורטוגל, בקפריסין ובאיטליה התווספו לחוסרי האיזון החיצוניים גירעונות מוגזמים בהוצאות הממשלה וטלטלו את הספינה.

אז מה אפשר לעשות? דפלציה (השבת המשק לאיזון לאחר שחווה פיחות בערך המטבע) היא כיום בגדר האפשרות הטובה ביותר להשבת התחרותיות בפריפריה, לצד נקיטת צעדי צנע הכרחיים ורפורמות מבניות. כדי לאפשר זאת שומה על הבנק האירופי המרכזי להקל באופן משמעותי את המדיניות המוניטרית שלו; לאפשר מתן תמיכה של הרגע האחרון למדינות עם קשיי נזילות אך בעלות יכולת פירעון; להפחית באופן חד את ערכו של היורו (כך שהגירעונות יהפכו במידת האפשר לעודפים) וכן להזרים תמריצים למשקים שיכריזו על תוכניות צנע.

למרבה הצער, גרמניה והבנק האירופי המרכזי מתנגדים למתווה זה, מה שתורם לאינפלציה הגבוהה מהרגיל שניתן לראות כעת במדינות הפריפריה. התרופה המרה שרוצים גרמניה והבנק האירופי לכפות על מדינות הפריפריה היא דפלציה ממתנת; צעדי צנע פיסקאליים; וכן פיחות ריאלי באמצעות התאמת מחירים, בניגוד לכיוונון עדין של שער ההמרה.

קיימות לא מעט בעיות עם מתווה זה. אף כי צנע פיסקאלי הוא צעד הכרחי, פירושו העמקת המיתון בטווח הקרוב. אפילו רפורמות מבניות פירושן פגיעה בתפוקה בטווח הקצר, משום שהן מצריכות פיטורי עובדים, סגירת חברות מפסידות והעברת עובדים על פני תעשיות כדי לקדם ענפים מתעוררים. לפיכך, על מנת למנוע ספירלה בלתי פוסקת של מיתון הולך ומעמיק, מדינות הפריפריה מוכרות פיחות ריאלי בערך היורו כדי לשפר את המאזן התקציבי שלהן. הבעיה היא שאפילו אם המחירים יירדו ב־30% בשנים הקרובות, הערך הריאלי של החוב יצמח בחדות ויחמיר את מצוקת הפירעון של הנושים.

תרחיש כזה יגמד את המשבר שנגרם בעקבות קריסת ליהמן ברדרס ב־2008. כדי למנוע זאת, על מדינות אירופה לנקוט דרך רביעית: "שיחוד" מדינות הפריפריה להישאר בגוש היורו מצד המדינות החזקות, מה שיגרום להפסדים כבדים עבור נושים ציבוריים ופרטיים.

הכאוס ביוון ובאיטליה הוא רק טעימה ממצב אפשרי זה, והוא מוכיח כי גישת ה"רק לעבור את זה איכשהו" פשוט לא עובדת, אלא אם גוש היורו יתקדם לעבר אינטגרציה פיסקאלית, כלכלית ופוליטית, והדפלציה המשתוללת בו תוביל לפרידה מלוכלכת בין חברותיו. עם איטליה הגדולה מכדי ליפול אך גם גדולה מכדי להציל, והניצבת כעת על נקודת האל־חזור, החל המשחק האחרון בגוש היורו. אם מסלול זה יימשך, לא יהיה מנוס מארגון מחדש של חובה, יציאתה מגוש היורו והתפוררותו של האיחוד המוניטרי האירופי כולו.

הכותב הוא יו"ר רוביני גלובל אקונומיקס. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד לכלכליסט