ואיזה לא מסכנים האוהדים

בצעד אמיץ מאוד, איגוד שחקני ה־NBA דחה את הצעת הבעלים, ואת האולטימטום שהתלווה אליה: מעתה כל הצעה תהיה פחותה יותר. השחקנים בדרך לפיזור האיגוד, ורישום השחקנים כהתאחדות, הגדרה משפטית שלא נהנית מהגנת חוקי העבודה ובשל כך איננה חסינה בפני הפרה של חוקי ההגבלים העסקיים. מה שזה אומר בפועל זה שהשחקנים יטענו שהשבתת הליגה היא קונספירציה לא חוקית של הבעלים, שבה הקבוצות משתפות פעולה וזה אסור, שכן משפטית הן 30 ישויות שונות.

עניין עקרוני. בעיה

כרגע לא נראה שתהיה עונה, אם כי זה לא חדש. הפערים בין הצדדים וחוסר האמון היו מלכתחילה כה גדולים, ונותרו כך גם היום. כי גם אם הבעלים יכלו להשיג את הסכמת השחקנים, הם הלכו רחוק מדי והכריחו את השחקנים לוותר על יותר מדי עוד לפני ההצעה האחרונה שלהם. אם לב הוויכוח נותר חלוקת עוגת ההכנסות של הליגה, ההצעה האחרונה של הבעלים היתה לחלוקה של 50% בעוד שהשחקנים, שהיום מקבלים 57%, הסכימו לרדת לאזור ה־52%. לפי הערכות, ההצעה הבאה תהיה עוד יותר נמוכה - רק 47% מההכנסות.

מתוך הכנסות של כ־4.3 מיליארד דולר, כל אחוז הוא כ־43 מיליון דולר. אבל עוד 2% הם לא רק כסף. הם עיקרון. קשה לסכם מו"מ כאשר צד אחד מרגיש שמרמים אותו וכל הוויתורים נעשים על חשבונו.

"במו"מ מנצח מי שיש לו אלטרנטיבות ומי שפחות חשוב לו לנצח" - כך כתבו הכלכלנים טיילר כואן וקווין גריר. ואם כך הוא הדבר הרי שכל קלפי המינוף נמצאים בידי הבעלים: להם יש הכנסות אחרות, שכן קבוצת ספורט היא עדיין משהו שקונים רק אחרי שמתעשרים. בנוסף, חמש מתוך 30 הקבוצות מפסידות כל כך הרבה כסף, שעדיף להן לא לשחק בתנאים הנוכחיים. כדי לאשר עסקה מול השחקנים, או כדי להמשיך בקו הקשה של הבעלים עד כה, הבעלים היו צריכים רק רוב רגיל - 16 מתוך ה־30. במילים אחרות, רק עשרה בעלים צריכים להצטרף לחמישית המפסידים כדי למנוע כל הסכם. זה אומר שהבעלים נהנים לא רק מהכנסות אלטרנטיביות - מה שבצד השחקנים רק לסופרסטארים יש (מחסויות), אלא יש לחלקם תמריץ אמיתי לא לוותר על כלום. הרי גם אי־ניצחון במו”מ עדיף מהמצב הקיים.

מיקי אריסון, הבעלים של מיאמי היט. לא כל הבעלים מסכימים אחד עם השני | צילום: איי אף פי

מו"מ ללא מנצחים

אבל כדי לנצח במו"מ, ובישראל יודעים זאת היטב, יש לחתום את המו"מ, כלומר להגיע להסכם. כל נושא ונותן מוכשר יודע להיזהר מלנצח יותר מדי, פן לא ינצח בכלל. במילים אחרות, וגם את זה יודעים בישראל היטב, לפעמים צד אחד מרגיש שהוא נדחק לפינה, שהוא ויתר יותר מדי, והוא לא מסכים לזוז עוד, זה לא תיקו - שני הצדדים יפסידו מכך. אבל לפחות מישהו אחר לא ינצח. זו כמובן לא התנהגות רציונלית, בטח לא לטווח הקצר. הרי בביטול עונה אחת יפסידו השחקנים הרבה יותר כסף מאשר ירוויחו בשאר הקריירה אם ישיגו עוד אחוז לחלק שלהם. אבל השחקנים יודעים שהבעלים בונים על חוסר הברירה שלהם. והשחקנים מייצגים לא רק את עצמם, אלא את הצלחות האיגוד בעבר ואת השחקנים שיגיעו בעתיד. ולכן בחירתם היא לא רק אמיצה ומעוררת השראה, אלא גם ממקום של התחשבנות, ממקום רגשי, ששם את כל חוקי "הכלכלה הרציונלית" חזרה במקום שבו הם יכולים להתקיים בנחת: על ניירות לא חתומים.

השחקנים באו לקראת הבעלים מספיק - הם ירדו מהנתח הקיים שלהם. הם הסכימו לקיצור חוזים. להקטנת החריגות שמאפשרות לשחקנים ותיקים משכורות יפות גם לחוזה של שנה בודדת. והבעלים? במה הם ויתרו?

הבעלים לא ויתרו על כלום. ההפך, הם נותרו במבצר חוסר השקיפות שלהם. הם סירבו לחשוף מספרים שמוכיחים שהם מפסידים 300 מיליון דולר בעונה (מה שגרר את מרב הביקורת מצד השחקנים) והם, בסופו של דבר, שהביאו להשבתת הליגה וככל הנראה לביטולה העונה. "אנחנו הולכים לפספס עונה שלמה בגלל קבוצות קטנות ואנשי מסים. מזל טוב, כולכם אידיוטים", כתב ג'ון הולינגר, פרשן הכדורסל הבכיר של ESPN, בטוויטר שלו.

אגב טוויטר, אחד מהציוצים המוזכרים ביותר ביממה האחרונה היה: The NBA; Never Ballin' Again.

הלוזר הגדול מכולם

ההנחה הרווחת בתקשורת היא שהקו הקשה של הבעלים נובע מהקומישינר המזדקן דיוויד סטרן. ייתכן שהוא עושה זאת כפיצוי על ההסכם הקודם שהביא לבעלים, זה שלטענתם עולה להם בהפסד של מאות מיליוני דולרים מדי שנה. ייתכן שהשנאה בינו לבין נציג האיגוד, בילי האנטר, מסנוורת את שניהם. כך או כך, סטרן הוא פשוט המפסיד הכי גדול מהסאגה העצובה הזאת. הקו הנוקשה והאיומים שלו לא השיגו כלום. קשה להאמין, אבל הסכם כעת נראה עוד פחות סביר מאשר לפני חודשיים, וזה הישג כמעט בלתי נקלט בעליבותו, שחתום על שמו של סטרן. זאת ועוד, חלק מהבעלים הביעו חוסר שביעות רצון מההצעות ומהגישה של סטרן, ורמזו שהוא לא מייצג אותם נאמנה. וכל זה מוביל לכך שאפילו בארה"ב - שם קריאות לעריפת הראש אינן נפוצות בגלל האמונה הקפיטליסטית המשיחית בכוחו ובחשיבותו של המנכ"ל, קוראים היום לסטרן ללכת.

אבל סטרן לא ילך, וכעת המשחק עובר לקווים משפטיים. כל צד יביא את מיטב עורכי הדין, אבל התוצאה תוכרע במידה רבה בזהות השופטים, כלומר באיזה מחוז יתרחש המשפט בפועל. כפי שראינו השנה בליגת הפוטבול, ה־NFL, במקרים של הסכמי עבודה, שופטים מגיעים עם מטען והיסטוריה שמקלים על שאר העולם לדעת כיצד יסתיים המשפט עוד לפני שהחל. שופט ליברלי יצדד בשחקנים. שופט שמרן בבעלים.

דיוויד סטרן. קו קשיח שלא עבד | צילום: רויטרס

האוהדים לא הפסידו

ומכיוון שיש כל כך הרבה משתנים לא ידועים, המשתנה היחיד שכולם מסכימים עליו הוא שאוהדים הפסידו. אבל זה לא נכון. לאוהדים יש ענפים אחרים - ליגת הכדורגל של ארה"ב (ה־MLS) כבר מביאה יותר אנשים למגרשים מה־NBA. אבל האוהדים גם סובלים מכלכלה שוקעת וממחירי מזון משתוללים - שנה נטולת NBA תעזור לחסוך. והכי חשוב, לאוהדים יש סמארטפונים, אייפדים, משחקי קונסולה, בייסבול, פוטבול, הוקי - הם לא צריכים את הכדורסל. באמריקה של תרבות הבחירה האינסופית, ההומו סאפיינס כבר לא מזיל יותר מדי דמעות על מה שאין. הוא פשוט שוכח אותו. ומהר יותר ממה שנדמה.