שכונה בקטע טוב

ככל שחולפות השנים, יותר ויותר עסקנים, מאמנים, שחקנים ופרשנים מסתכלים על דבר אחד בלבד: מבחן התוצאה. מדובר במבחן שהצלחה בו, גם אם מקרית לחלוטין, מבטלת לחלוטין כל צורך בארגון, מבנה או תהליך. נו, אז מחלקת הנוער לא מתפקדת? הקבוצה נמצאת כפסע מקריסה כלכלית? בעל הבית מינה את הכלב של אחיו להיות סקאוט ראשי? את מי זה מעניין לנוכח הניצחון המפואר בשבת האחרונה?

התופעה הזו לא רק פוגעת בנבחרת הלאומית או בליגת־העל - היא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בהליך קריסת הליגות הנמוכות, שמלאות בקבוצות נטולות הישגים, אך מוצפות בכאלה שעוזבים את האשה והילדים ומגיעים לשחק כי זה מה שהם אוהבים. במילים אחרות, המושג "כדורגל חובבני" בארץ הקודש הולך ונמוג.

זה מה שהופך את מדינת הכדורגל למוסד האלטרנטיבי המושלם. הרעיון מפליא בפשטותו - לוקחים את הכדורגל מהשכונה, זורקים פנימה תלבושות, מגרשי דשא, אתר אינטרנט מושקע ומסיימים עם תקנון שכל כולו מכוון לקדש את ההנאה מהמשחק על חשבון ההנאה מהניצחון. מה זה אומר? שגביעים אין כי יהיו כאלה שמוכנים לרדת לגליץ' מסוכן בשביל לזכות בו. גם שופטים אין משום שהקונספט מסיר את האחריות מהשחקן.

זוהי השנה הרביעית שבה אני לוקח חלק בחגיגה הזו. ארבע שנים מאז שזנחתי את ליגה ג', עמוסת התיקולים והלכלוכים, לטובת מפגש שבועי שכולל כדורגל נקי, נאיבי וטהור יותר. בארבע השנים האלה פגשתי המון קבוצות ואינספור שחקנים, וברוב המכריע של המקרים, עם סיומו של המשחק ובלי קשר לתוצאתו הסופית, שחקני שתי הקבוצות לחצו ידיים ובירכו את היריבה על המשחק ההוגן. זו התמצית של הכדורגל החובבני: לא כל כך משנה אם ניצחת או הפסדת - העיקר שהצלחת לקחת כמה שעות של חופש מהאשה והילדים בשביל ליהנות עם החבר'ה.