הכלכלנים כותבים: אנטומיה של חוסר ודאות כלכלית

תחושת חוסר הוודאות השולטת כיום במערב מורגשת היטב, ובצדק. התושבים מודאגים מעתידם, ומספר שיא שלהם חוששים כיום כי מצבם של ילדיהם יהיה גרוע יותר ממצבם. לרוע המזל, הדברים צפויים להפוך אפילו ליותר מדאיגים בחודשים הקרובים.

ארה"ב מתקשה להחזיר את הכלכלה שלה למסלול של צמיחה משמעותית וגידול בשוק התעסוקה; אלפי בני אדם השתלטו על רחובות ערי ארה"ב - לצד אלפים אחרים באירופה - בדרישה ליצור מערכת צודקת יותר; ובגוש היורו הביאו משברים כלכליים להחלפתן של שתי ממשלות ולהעלאתם לשלטון של טכנוקרטים שקיבלו לידיהם את החזרת הסדר על כנו.

אולם חוסר הוודאות חורג מגבולות לאומיים או אזוריים. אלה המנסים להביט אל מעבר לפנייה הקרובה דואגים גם מהעובדה שיציבות הסדר הכלכלי העולמי מביאה לשחיקה אטית בסחורות הציבוריות.

העובדה שכל הדברים הללו קורים בו זמנית אינה מקרית. כל התפתחות, ובטח כאלה הקורות בו זמנית, מצביעה על השינוי בפרדיגמה ההיסטורית המעצבת את כלכלת העולם כיום - ועל החרדה המגיעה עם אובדנם של מה שהיו פעם עוגנים של ממש, ויהיו אלה כלכליים, פיננסיים, חברתיים ופוליטיים.

השבתם של עוגנים אלה תיקח זמן. אין כרגע תוכנית פעולה, והסתכלות על דוגמאות מהעבר עוזרת רק באופן חלקי. ובכל זאת, שני דברים ברורים כבר כיום: לכל אחת מהמדינות הנאבקות צפוי גורל שונה, וכלכלת העולם צפויה להתקשות בלפשר בין הגורלות השונים שיפקדו את המדינות.

חדלות פירעון טראומטית

חלק מהשינויים יהיו תוצאה של תהליך שייקח שנים רבות עד שהוא יהפוך גלוי; שינויים אחרים יהיו פתאומיים ומפריעים יותר. ובכל זאת, מסובך עד כמה שזה יישמע, באמצעות יצירת מסגרת ניתוח לשינוי הפרדיגמה הזו אפשר יהיה לשפוך מעט אור על מה שצפוי לנו, למה כדאי לנו לצפות והיכן כדאי לנו לצפות לזה.

מסגרת הניתוח הזו מבוססת על קיצור דרך אנליטי: זיהוים של סט משתנים ומסבירים מוגבל, מהסוג שסטטיסטיקאים מכנים בשם "משוואת צורה מפוחתת". המטרה היא אפוא לא להתחייב על מה שיקרה בכל החזיתות, אלא להצביע על מספר קטן של משתנים שיוכלו להסביר כמה גורמי מפתח, גם אם לא במלואם.

תוך שימוש בגישה זו, אפשר יהיה לטעון שעתידן של כלכלות מערביות רבות, כמו גם אלה של הכלכלה הגלובלית, יושפע בהתאם ליכולתן לנווט בין ארבע דינמיקות כלכליות, פיננסיות, חברתיות ופוליטיות הכרוכות זו בזו.

הגורם הראשון מתייחס לדפי המאזנים. כלכלות מערביות רבות מוכרחות להתמודד עם מורשתן של שנים מכוערות רבות של הלוואות ומינופים, אשר - כמו במקרה של גרמניה - מביאים לחיבור בין מדינות שלא התנהלו כך ומדינות שפעלו כך. לנוכח מציאות כזו, מדינות שונות יצטרכו לבחור באופציות שונות של פירוק המינוף.

מדינות מסוימות, כמו יוון, ניצבות בפני סיטואציה כל כך מסוכנת עד כי קשה לדמיין לה תוצאה אחרת מלבד חדלות פירעון טראומטית והמשך של התוהו ובוהו הכלכלי. אך יוון היא לא המדינה היחידה שנראה כי תצטרך לארגן מחדש את חובותיה. מדינות אחרות, כבריטניה, נקטו טקטיקות־מנע בדמות צעדי צנע כדי להגן על עצמן מפני גורל דומה.

קבוצה אחרת של מדינות, ובראשן כמובן ארה"ב, טרם הביעו החלטה מודעת לבצע פירוק ממוקד של המינוף של כלכלותיהן. תחת הרושם שיש להן יותר זמן מלאחרים, אותן מדינות בוחרות בפתרון ההדרגתי יותר של "הדחקה פיננסית", שבמסגרתו שערי הריבית נשמרים נמוכים במיוחד, כך שהנושים, ואיתם בעלי המשכורות הממוצעות במשק, ירגיעו את בעלי החוב.

פירוק ממוקד של המינוף קשור בקשר הדוק עם צמיחה כלכלית. אם לנסח זאת בפשטות, ככל שגדלה יכולתה של מדינה לייצר הכנסה לאומית נוספת, כך גדלה יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה תוך שהיא מעלה את תנאי החיים של תושביה.

מדינות רבות, ובהן איטליה וספרד, מוכרחות להתגבר על מכשולים מבניים בתחום התחרות, הצמיחה ויצירת מקומות העבודה באמצעות הצגת רפורמות רב־שנתיות בשוקי העבודה, הפנסיות, הדיור והממשל התאגידי. חלקן, כמו ארה"ב למשל, יכולות לשלב רפורמות מבניות עם תמריצי ביקוש קצרי מועד. רק מקצתן, כמו גרמניה, יכולות כיום לקצור את פירותיה של מדיניות ארוכת שנים של רפורמות בדיוק מהסוג הזה.

אולם אם מסתכלים על האבטלה הגבוהה והגידול בפערים בין המעמדות השונים, מבינים שצמיחה לבדה פשוט אינה מספיקה. לפיכך עלינו להצביע על הדינמיקה השלישית: המערב דורש מעצמו להציג לא רק צמיחה, אלא גם "צמיחה כוללנית", כזו המכילה בתוכה מידה גבוהה יותר של "צדק חברתי".

התחושה הרווחת בעולם כיום היא שהכלכלות המערביות הפכו פחות ופחות צודקות. שחקנים מסוימים, ובראשם הבנקים הגדולים, הפיקו רווחים עצומים בתקופת השפע, והצליחו להימנע מלשלם את המחיר על טעויותיהם כשהשפע פינה את מקומו לטובת השפל.

חוסר צדק משווע

כיום האזרחים כבר לא מקבלים את הטענה שלפיה העזרה שניתנה לבנקים פשוט משקפת את גודל תפקידם בכלכלה. ומדוע בכלל שהם יקבלו זאת, לאור העובדה שכספי החילוץ שניתנו לאותם הבנקים לא הצליחו לאושש את הכלכלה ואת שוק העבודה?

הקריאות למערכת צודקת יותר לא ייעלמו. אם כבר, הן רק יתפשטו ויהפכו קולניות יותר. אין למערב ברירה אלא להגיע לשיווי משקל טוב יותר - בין הון לעבודה, בין הדור הנוכחי לדור הבא ובין המגזר הפיננסי לכלכלה ה"אמיתית".

עובדה זו מובילה למשתנה האחרון: תפקידם של הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות. זה כבר הפך לאופנה להצהיר ש"אין מנהיגות ראויה" באופן שמקהה את התפיסה הנכוחה של המציאות הכלכלית שבה אנו חיים.

בניגוד למדינות השווקים המתעוררים, הכלכלות המערביות אינן מצוידות כדי להתמודד עם שינויים מבניים עמוקים. אחרי הכל, ההיסטוריה שלהן - בעיקר בשנים 1980–2008 - היתה מעגלית ברובה. ככל שהן מתעכבות להתאים את עצמן, כך יגדלו הסיכונים.

אל לנו - בתור אלה הנמצאים בצד המושפע מארבע דינמיקות אלה - להפוך משותקים מחוסר ודאות ומחרדה. אם כבר, עלינו להשתמש במסגרת שהצעתי כדי לעקוב אחר שינויים, ללמוד מהם ולהתאים את עצמנו. כן, עדיין תהיה תנודתיות, אך חשוב לזכור כי שינוי פרדיגמה מקיף מביא איתו לא רק סיכונים, כי אם גם כמה סיכויים לא רעים בכלל.

הכותב הוא מנכ"ל קרן פימקו. פרוג'קט סינדיקט 2011. מיוחד לכלכליסט