ששש סותמים פיות פה

כיום יותר מבעבר האביב הערבי אצל שכנותינו נראה כמו חורף קשה. כיכר תחריר חזרה השבוע להיות זירת הקרבות של המהפכה במצרים ואין דרך מרגיעה לומר את זה: המדינה הערבית הגדולה ביותר הנושקת לגבולנו הדרומי עומדת על סף אנרכיה. אצלנו הרופאים ההודים של נתניהו ימתינו עד אחרי הגישור שבג"צ כפה על המתמחים והאוצר. מי שלא נח גם השבוע היו כרגיל המחוקקים המצטיינים של הימין. בלי הפגנות רחוב ובלי התנגדות עממית המשיכו כוחות הקואליציה לסובב במרץ את גלגלי המהפכה החוקתית בארץ.

מאות האלפים שהפגינו בקיץ בעד צדק חברתי נותרו ספונים בבתים. הם לא מצייצים בטוויטר ולא נזעקים בפייסבוק שגונבים להם את הדמוקרטיה. בודדים, בטח שמאלנים או ערבים, מביעים את מחאתם ואין צורך בסקרים כדי להסיק שהעם דורש ימינה.

הפעם על המדוכה התיקון לחוק לשון הרע. בבסיס התיקון עומד צורך קיומי של חברי כנסת רדופים לסתום את הפה לתקשורת השמאלנית. התומכים נמנים מן הסתם עם גוש הימין. היחיד מהליכוד שהשמיע את קולו הנחרץ נגד החוק הוא יו"ר הכנסת, אלא שריבלין כיום הוא כמעט דעת יחיד בגוש הימין שבתוספת ברק, השומר כהרגלו על עמימות, לא לקחו בחשבון את כל ההשלכות של התיקון.

למשל: החוק עלול לפגוע בעיתונות הימנית או החרדית פגיעה אנושה. גופי תקשורת גדולים, אם ירצו לקחת סיכון, יוכלו אולי לספוג את תביעות הדיבה. לא כך "הצופה", "מקור ראשון או "יתד נאמן". יתרה מזאת החוק לא מטפל בחורים גדולים ברשת האינטרנט, שהיא בעלת התפוצה הגדולה ביותר בציבור. הוא אינו נוגע למשל בטוקבקיסטים אנונימיים, שמשתלחים בכל מי שנופל על אותיות המקלדת שלהם, ואין זה מקרי. עור הפיל של חברי הכנסת סובל השמצות אנונימיות. הוא אינו סובל עיתונות חוקרת שעשויה לגרור חקירות משטרה, ועדות חקירה ודו"חות של מבקר המדינה.

מאחר שהחוק בניסוחו הנוכחי מאפשר למי שיפורסם נגדו דבר שאינו אמת לזכות בפיצויים נכבדים גם ללא הוכחת נזק, בתי המשפט העמוסים ממילא הם אלה שייאלצו להתמודד עם גל תביעות הדיבה. מי שתולה את יהבו בבית המשפט שיכניס עבורנו את החוק לפרופורציות הגיוניות לא קורא את המפה. לא ירחק היום שבו תושלם סדרת החוקים של הימין והזכות החוקית היחידה שתישאר בידינו היא תפילה לבורא עולם.