דיל אאוט, מזרחי אין

הדרישה הנחושה למינוי שופט מזרחי לעליון החליפה את הדיל שכבר נרקם. נסרקו כל שופטי המחוזי, אותרו המזרחיים והוגשה רשימה חדשה.

כך התברר שהשופטת מיכל אגמון-גונן לא מועמדת בגלל היותה ד"ר למשפטים, שופטת כלכלית, עצמאית, אמיצה ואפילו מעוררת מחלוקת, אלא בגלל היותה "מזרחית".

הכותרת, "מזרחית", נועדה לבטא שוני תרבותי, רקע של מצוקה, של בית גידול סוציו-אקונומי שמנוגד לרחביה הדשנה והלבנה. אגמון-גונן, בכל פרמטר, היא רחביה. שני הוריה הם אקדמאים מצליחים, היא נישאה (והתגרשה) לפרקליט הצמרת צבי אגמון, עשתה דוקטורט במשפטים והייתה בת טיפוחיו של הנשיא אהרן ברק, כעוזרת משפטית ורשמת בית המשפט העליון.

הדרישה לשופט מזרחי מוצדקת באשר היא מופנית למינוי שופט מרקע תרבותי-חברתי שונה מזה שקיים בעליון. אדמונד לוי היה כזה - אאוטסיידר עד יומו האחרון בבית המשפט. באישיותו וגם בפסיקותיו. כדי להביא קול חדש ושונה לעליון, כבר לא מספיק לפשפש רק במקורות האתניים של המועמד.

כך היה גם במינוי שופט ערבי. בזמנו, עלתה במלוא עוזה הדרישה למנות את הערבי הראשון לעליון. נבחר השופט המחוזי סלים ג'ובראן, משפטן סולידי, ערבי-נוצרי, שלא היה באמת מזוהה עם מאבקיו המשפטיים של הציבור הערבי לשוויון, כמו עורכי הדין של עדאללה למשל. בארה"ב, השופט השחור הראשון שנבחר לביהמ"ש העליון היה תורגוד מרשל, שהקיז דם בעשרות מאבקים משפטיים לשוויון ולזכויות השחורים.

מי שרוצה לצאת ידי חובת "ערבי" או "מזרחי" יכול לבחור את ג'ובראן או אגמון-גונן שרחוקים מלבטא באמת את המצוקות של המגזרים אותם נועדו לשקף. מי שרוצה לבחור מועמד שמשקף רקע חברתי שונה צריך לבדוק טוב יותר רקע, פסיקה, בית גידול מקצועי ותרבותי. פרופ' אמנון רובינשטיין מציע לזנוח את תנאי "המזרחי" ולהתרכז במוצא אחר – צמיחה בסביבה של מחסור ומצוקה, ילדות במעברה וכיו"ב.

ובהזדמנות זו של אוורור רשימת המועמדים, כדאי לחזק עוד "חוסרים": אקדמיה, סניגוריה פרטית, אישה (לאחר פרישת ביניש נישאר עם שלוש בלבד). כבר שנים – מאז פרישת ברק, זמיר ואנגלרד - אין בעליון דמות אקדמית מובילה. ולעניין הסניגוריאלי: כתגובה, לזובור שנעשה לשופט דנציגר, צריך לקוות לא רק לחזרתו המהירה לכס השיפוט, אלא גם לחיזוק המשבצת של "השוק הפרטי".

והכל התחיל, אסור לשכוח, מהלחץ למינוי נעם סולברג. שלא בטובתו, נקלע שופט ראוי למרכזה של טלטלה פוליטית-משפטית. המוטיבציה למינויו הייתה פוליטית טהורה - להכניס את המתנחל הראשון לבית המשפט העליון. לראשונה, נדחף בגלוי מועמד בידי גוש אידיאולוגי-פוליטי. הנשיאה ביניש חזרה לנימוק הזה כשביטלה את הדיל.

הזגזוג הזה בין דיל לעקרון הוא בעייתי. ויש עוד משהו בעייתי – שחיקת אמון הציבור בשיקולי בחירת שופטים לבית המשפט העליון. פוליטיקה ודילים תמיד היו ברקע עבודת הוועדה, מועמדים טובים יותר או פחות נבחרו. אבל, מעולם לא הייתה לנו ועדה שאיבדה עצמה לדעת בסחרחרת כזו של יריבויות ומתחים. סחרחרת שמאיימת לטרפד פשרה סבירה ולהותיר את בית המשפט העליון בתת-תקן. וגרוע מזה – להחריב את האיפוק, התרבות והאיזונים שנדרשים בטיפול ובבניית המוסד החשוב הזה.