הון אנושי: המאושרון העליון
העולם מחייך לעשירים שתורמים לבית התפוצות. השאר יסתדרו
אירוע ההתרמה של אגודת ידידי בית התפוצות, בשישי בבוקר, הגיעו בכירי המשק כדי לשמוע הרצאה של הפסיכיאטר והטאלנט הטלוויזיוני פרופ' יורם יובל, שעסקה באושר. בדרך כלל אני משתעמם מהחפירות הטלוויזיוניות של יובל במוחם של סלבז משמימים, אבל הפעם הוא היה מצוין. בתחילת ההרצאה הוא ביקש שכל מי שמאושר ירים את ידו. חוץ ממני, כולם הרימו את היד. ואז כולם הסתכלו עליי. הרגשתי די נבוך, אבל יובל אמר שזה מקרה שכיח, ושברוב ההרצאות שלו, רוב האנשים מעידים שהם מאושרים.
חשבתי שהסיבה לכך שאני לא מאושר היא שאני הכי דלפון באולם, ועכשיו גם כולם יודעים את זה, אבל יובל הרגיע אותי שוב, ואמר - תחזיקו חזק - שגם אנשים שיש להם כסף הם לא תמיד מאושרים, "ואתם הרי יודעים על מה אני מדבר". כל הקהל ההו־כה־עשיר הנהן בהסכמה. יובל גם הסביר שמדד האושר במערב שונה מזה שבאפריקה, "שם הם גם רעבים". רציתי להתפרץ ולומר שישראל היא שיאנית העוני במדינות המפותחות, ושיש פה 10% רעבים, אבל לא היה לי נעים: כולם כבר ראו אותי דוחס כיבוד שמנוני בבופה.
בין בורקס לרוגלך הצלחתי להחליף כמה מילים עם גיל שרון, מנכ"ל פלאפון, שתמיד נראה לי מאושר, ותמיד מתגאה בכך שהוא רץ או עושה מרתון או רוכב על אופניים. שאלתי אותו אם גם בפלאפון מתכוונים לפטר מאות עובדים, כמו שעשו פרטנר. "אנחנו לא מתכוונים לגשת לפיטורים", אמר שרון, "כי בניגוד אליהם אנחנו עבדנו בצורה יעילה וחסכנית. אין לנו את בעיית הפזרנות שהיתה להם".
רגוע בהרבה פניתי אל גדעון המבורגר, שתמיד נראה המאושר שבאדם - במיוחד מאז שהתמנה ליו"ר אגודת הידידים של בית התפוצות, ימים ספורים קודם לאירוע ההתרמה הזה. הראל ביטוח, שהמבורגר הוא נשיאה, היא מבעלי האג"ח הגדולים של דלק נדל"ן של יצחק תשובה, ולפיכך שאלתי את המבורגר מה הוא חושב על תשובה. "תשובה הוא קולגה, הוא אדם נהדר", אמר המבורגר. "אני אישית מעריך אותו וגם משקיע בו". והחובות, התעקשתי, מי יממן אותם? המבורגר הדף אותי בקלילות: "על מה אתה מדבר? תשובה ואני קולגות. והנה מתכון לאושר: חייבים לך? אל תתלונן, תפרגן! כך תהיה באמת יותר מאושר".
אחר כך המבורגר הכיר לי את יואב מנור, הנשוי לאחותו נורית ומשמש משנה למנכ"ל הראל השקעות. ממנו קיבלתי תשובה קצת פחות שאננה: "אנחנו מכינים מענה לתשובה, ומעדיפים לפעול בשקט, ללא פרסום, וללא עיתונים ועיתונאים שיש להם אינטרסים בעניין".
פניתי משם והלכתי להתייעץ עם ראש השב"כ לשעבר ויו"ר מזרחי טפחות בהווה יעקב פרי - אדם שאושרו ניכר אפילו רק ממבט חטוף בשיזוף הנכון שלו ובזוגתו הצעירה והנאה אסנת. "חזרתי מחו"ל, כך שאני לא מעורה בכל סיפור החובות של תשובה", אמר פרי, "אבל אתן לך אמירה מרגיעה בנוגע לאיראן: הכל הפחדות של נתניהו וברק. הם עושים את הכל כדי להשיג שקט פוליטי. תהיה רגוע. לא צריך לקנות כרטיס טיסה, אלא אם כן אתה טס לסקי".
שמח ומאושר נכנסתי לתערוכת ציורים העוסקת בשמחה ובאופטימיות, שאליה הוזמנו האורחים. שם פגשתי את שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, שסיפר שהוא מתכונן לשוב מהחופשה שנכפתה עליו. "אני חוזר לעבוד בעוד שבוע־שבועיים, זה רק עניין טכני", אמר דנציגר. "בינתיים אני עובד מהבית, קורא תיקים. אי אפשר להפקיר משרה כה חשובה". שאלתי אותו אם הוא לא מודאג מכל מה שקורה עם הוועדה למינוי שופטים. דנציגר אמר: "הוועדה למינוי שופטים זה לא מה שמדאיג אותי. אני חושב שהבעיה המרכזית תהיה פסקי הדין של השופטים בכלל ובעליון בפרט: בגלל הלחצים שמופעלים עליהם הם יהיו יותר זהירים, ואפילו סלחניים כלפי המגזרים שמפעילים עכשיו את הלחץ. תהיה לכך הרבה השפעה בפסקי הדין".
הנימה המדכאת של דנציגר הצליחה לטרפד את האושר שקוששתי עד לרגע זה. בדרך הביתה, חלכאי ונדכא, חשבתי שאולי פרופ' יובל צודק, ושאולי זה לא רק מצבי הכלכלי המחפיר שמבאס אותי ככה
2 תגובות לכתיבת תגובה