השבוע: משפט שדה

מרגלית צנעני הודתה השבוע באשמה וחתמה על הסדר טיעון. במקרה החמור, תשלח צנעני לשישה חודשי עבודות שירות. שמחתי בשבילה. אהדתי לצנעני נובעת בשל הלינץ' התקשורתי שנעשה לה, ולא משום שהיא צדקת גדולה. בעת שהיתה נתונה במעצר ממושך מישהו במשטרה או בפרקליטות דאג לפרסם תמלילים של דבריה, ולהאביס את התקשורת חדשות לבקרים במידע הנוגע למעשיה החמורים. צנעני הוענשה למעשה בטרם הוגש נגדה כתב אישום. בפרקליטות העריכו שאף אחד לא יזיל דמעה על נפילתה של השופטת "המלעונה" מכוכב נולד ויהיו רבים שישמחו לאידה.

בפרקליטות ובמשטרה טעו. כל אזרח, ידוען או אלמוני, נשיא מדינה או זמרת, זכאים למשפט הוגן. ולא יהיה זה מופרך לומר שצנעני הופלתה לרעה. אנשים הבוחרים בתפקיד ציבורי או במקצוע החשוף לעיני הכלל אמורים לדעת שלתהילה ו/או להנחות הסלב הנלוות יש מחיר - אובדן הפרטיות. עם זאת רב המרחק מאובדן הפרטיות ועד לאובדן זכויות האזרח, ועל כן לא יהיה זה מפתיע אם בית המשפט יקל עוד בעונשה של צנעני כדי לחדד את המסר המוקיע משפטי שדה.

ג'ורג' מייקל | צילום: אי פי אי

 

חוק לשון הרע וחוק הטוקבקיסטים של זבולון אורלב הם נגזרת מכוחה הרב והחשוב יש לומר של התקשורת. דעתי הנחרצת נגד התיקון לחוק לשון הרע כבר נאמרה, אך ברמה הרגשית אני יכולה להבין את זבולון אורלב שמבקש לחשוף את הטוקבקיסטים המתבהמים. לא כל מי שמשתלחים בו הוא איש ציבור, ולכן הטענה של שלי יחימוביץ' שמדובר בסוג של סיכון מקצועי אינה מדויקת.

אולם ברמה העקרונית טענתה של יחימוביץ' צודקת. האינטרנט זהו כמעט המקום היחיד שבו יש לאדם את היכולת להתבטא באופן חופשי, ומדינה דמוקרטית אסור שתפגע בחופש הביטוי של אזרחיה. אי לכך יש אולי מקום להזדהות קטנה עם כוונתו של אורלב, אבל הצעת החוק שלו לא תיטיב עם האזרחים.

בימים אלה, אחד האנשים המדוברים, שלא ברצונו, במדיה התקשורתית הוא ג'ורג' מייקל. מייקל, אחד מטובי הזמרים (לפחות בעיניי), מאושפז בשל דלקת ריאות במצב קשה בבית חולים בוינה. שמועות עקשניות טוענות שהוא חולה באיידס. שמועות אחרות קובעות שימיו ספורים ומי שלא הספיד את חייו הספיד את הקריירה שלו, בטענה שמיתרי הקול שלו נפגעו מההנשמה המלאכותית ואף אם יחלים לא יוכל לחזור לשיר.

שנים רבות חלפו מאז שמייקל היה אדם פרטי. התשלום שנגבה ממנו ממיטת חוליו אכזרי, אך אינו חריג לידוענים. מייקל מונשם ומורדם ואינו יכול להגיב לשמועות. אפשר להבין את בני משפחתו שמכחישים, אפילו כועסים, אבל יש לי הרגשה שמייקל לא היה מתרגש כמוהם. הוא מכיר את הכללים. הוא שיחק על פיהם ויודע היטב שבמקום שאליו הגיע אין הנחות, לא לחולים, גם לא למתים.