אופטימיות לא זהירה

בעוד שהפרטים של הסכם השכר החדש ב־NBA נותרים חסויים, הרי שמהשמועות והראיונות לתקשורת כבר עולה תמונה שבה השחקנים ויתרו על הרבה יותר ממה שמישהו חשב. אפילו חלוקת ההכנסות של הליגה - שעל פניו אמורה להעביר 51% לשחקנים ו־49% לבעלים – תהיה תלויה בגידול בהכנסות: ללא גידול, הבעלים יקבלו עוד 1% או 2%, וזה כסף גדול, שכן כל 1% הוא כ־43 מיליון דולר.

באימייל ששלח לשחקנים ושהגיע לבלומברג, ציין בילי האנטר, נשיא איגוד השחקנים, כי השכר הכולל של השחקנים יעלה בעשור הקרוב מ־2.17 מיליארד דולר ליותר מ־5.2 מיליארד דולר. בחישוב פשוט, זה אומר שהכנסות של 4.3 מיליארד דולר יצמחו לכדי כ־10.4 מיליארד דולר בתוך עשור - צמיחה שנתית של 9%, בעוד שכלכלת ארה"ב לא צמחה בקצב של 3% מאז 2006. וכל זאת הודות "להצלחה האדירה שצפויה לליגה". נזכיר כי הליגה מצפה להזרקה של כסף עם חידוש חוזי הטלוויזיה הארציים ב־2016.

דיוויד סטרן. הכנסות של 4.3 מיליארד דולר יצמחו לכדי כ־10.4 מיליארד דולר בתוך עשור? | צילום: בלומברג

כשדינוזאורים מנהלים מו"מ

בכך חשף האנטר שהנושאים והנותנים העיקריים – הוא עצמו ודיוויד סטרן, קומישינר הליגה – התעלמו כמעט לחלוטין מכל נתון כלכלי: הם התעלמו מתחושה גוברת בשווקים שהעולם נמצא בפני קריסה כלכלית, שמצריכה בכל כמה חודשים שיתוף פעולה מיוחד בין הבנקים המרכזיים, קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי והקדוש ברוך הוא. והם התעלמו מכך שרוב קבוצות הספורט המקצועני בעולם מפסידות כסף, ובהן כשני שלישים מתוך קבוצות ה־NBA. ולכן, מה יקרה אם הליגה לא תגיע לאותה הצלחה אדירה? מה יקרה אם בציר הכוכבים הנוכחי ישעמם, או ייפצע? או שסדרות הגמר ימשיכו להציג ממוצע של חמישה משחקים לסדרה, כפי שהיה בתחילת העשור הקודם? או שרשתות הטלוויזיה האמריקאיות יסבלו מפרסום דליל כתוצאה ממחאת "כיבוש וול סטריט", כפי שסובלות הזכייניות הישראליות בימים אלה?

כן, והם התעלמו לחלוטין מ"חוק ההשלכות הבלתי צפויות". חוק זה אומר שככל שתתכונן היום למחר, כך אתה יוצר יותר מצבים שיפתיעו אותך עם בוא השחר. לפי ההיגיון שמאחורי "החוק", לא ניתן עם הכלים של היום לפתור בעיות שנובעות מהכלים של מחר, מכיוון שאת הכלים של מחר אתה כלל לא מכיר.

תחשבו על תעשיית השבבים שהפסידה 14 מיליארד דולר בשלוש השנים האחרונות, רק כי היא התכוננה לאביב של הלפטופים, מבלי לדעת שהאייפד מגיע לעולם. הסכמים נחתמו, מפעלים ייצרו, רשתות השיווק שיווקו - ורק הצרכנים לא קנו. אין לחשוד בתעשייה הזאת כלא חדשנית או לא מתוכננת: 37 מיליארד דולר הושקעו בתשתיות הייצור עקב ההנחה ששוק המחשבים דווקא יגדל. ובכל זאת, עם התכנון לאביב של המחשבים האישיים, היא לא יכלה לדמיין שבעוד שנה הלפטופ יהיה סמל סטטוס של סרבול, או של פונקציונליות סטייל גוגל, בעוד שהצרכנים התקדמו כבר למוצרים של אפל.

אייפד. העולם לא ידע | צילום: בלומברג

מי יקבל 8 מיליון?

וייתכן שאת השיעור הזה ילמדו בקרוב השחקנים ב־NBA, למרות ההבטחות שמפזר האנטר. האנטר - מי שזכה להתקפות רבות על הפשרות שלהן הסכים, גם מצד השחקנים שאותם הוא מייצג – טוען שבעוד עשר שנים, השכר הממוצע של שחקני הליגה יעמוד על 8 מיליון דולר. כבר היום שחקני ה־NBA זוכים לשכר הממוצע הגבוה ביותר בספורט המקצועי, כ־5.2 מיליון דולר, בעוד שבפוטבול, הליגה העשירה בעולם, עומד השכר הממוצע על כ־2.2 מיליון דולר ובבייסבול על כ־3.3 מיליון דולר. בהוקי, הליגה הדומה ביותר לכדורסל מבחינת מבנה העונה ועיתויה (סתיו־אביב), השכר הממוצע הוא 2.4 מיליון דולר. הסיבה לכך פשוטה: מרכיב השכר הוא ההוצאה השוטפת הגדולה ביותר עבור הבעלים, ובענפים העשירים יותר, בייסבול ופוטבול, גודל הסגל גדול בהרבה - בפוטבול קבוצה מלבישה 53 שחקנים, בבייסבול 25. ליגת ההוקי מכניסה בשנה כ־60% מהכנסות ה־NBA, ולכן הפער בשכר הממוצע הגיוני.

נחזור לעתיד: 8 מיליון דולר בעוד עשר שנים אומר "זינוק" של 60% על פני עשר שנים – זה בסך הכל תוספת שנתית של פחות מ־5%. לקרוא לזה עלייה יפה, זה להשתמש באותם טיעונים מעוותים של פקידוני האוצר, שמציגים 50% העלאה לרופאים ושוכחים לציין שזה פרוס על עשור.

מי שלא משיג לעצמו תוספת של יותר מ־5% מדי שנה, פשוט לא מבין את חוקי המשחק ששמו קפיטליזם, שכן השכר במשחק הזה נשחק כל שנה בכ־3% (בממוצע) על ידי המשתנה האהוב אינפלציה. וכל זה, כאמור, מבלי לשקלל פנימה את האפשרות שהליגה תצליח פחות.

אבל האנטר לפחות התייחס לנושא הפנסיה של השחקנים. כאשר 60% משחקני ה־NBA פושטים רגל בתוך חמש שנים מהפרישה, המצב לא טוב. חינוך פיננסי הוא מוצר שמשרד האוצר הישראלי אוהב לדבר עליו, כי בכך הוא רומז שהבעיה היא (שוב) אצל האזרחים הבורים, ולא מערכתית. זו דרך נפוצה של מערכות להתנער מאחריות, ולא לעשות כלום. האנטר דאג ש־1% מהכנסות הליגה יופנו להטבות שלאחר הפרישה. קשה לדעת אם זה מספיק. אבל זו התחלה טובה.

שחקני ה-NBA. יקבלו 51% מההכנסות? | צילום: איי פי אי

חרבות ופיפיות

כך או כך, חלוקת ההכנסות והיקפן אינם הסעיפים היחידים שחשובים. הסכמת השחקנים לקיצור משך החוזים וירידה בהיקפם הכספי באה כי הבעלים לא הסכימו שוב להיות שבויים בידי הכוח העולה של הסופרסטארים, כפי שקרה בקיץ 2010, שבו החליפו קבוצות לברון ג'יימס, כריס בוש וקרלוס בוזר. ואמנם, הבעלים לימדו את כולם לקח, והמשיכו במגמת הוספת התמריצים כנגד מעבר מקבוצה לקבוצה. אבל גם כאן עשויות להיות השלכות בלתי צפויות: קרב היום שבו סופרסטאר ילך וישחק אצל מיליארדר יווני, או רוסי, או סיני, כי שם אין תקרת שכר. וגם העניין הזה של להקשות על שחקנים לעבור "בשביל הקבוצות הקטנות", הוא חרב פיפיות.

העניין של אוהדים, בעיקר של קבוצות מפסידות, נובע בין השאר מהתקווה שתמיד אפשר להביא שחקן או שניים שישנו את הקבוצה. פגיעה בתמריץ של "שחקנים חופשיים" וברצון של שחקנים להישלח בטריידים תפגע עמוקות בעניין האוהדים בליגה.

סעיף אחרון שעשוי להתגלות כחרב פיפיות הוא הענישה המוגברת לקבוצות העשירות במקרה שהן רוצות לחרוג מתקרת השכר. עד כה הליגה הטילה מס יוקרה של דולר אחד על כל חריגה של דולר מעל תקרת השכר (אם כי חריגה של כ־4 מיליון דולר או פחות לא גוררת את הפעלת המס). בקרוב ישלמו הקבוצות העשירות מס של 1.5 דולרים על כל חריגה של דולר. לכאורה, זה אמור להמעיט בתמריצים של הקבוצות העשירות. אך גם כאן, ההנחה היא שהבעלים הנוכחיים הם שימשיכו עם הקבוצות, ושביזנס ימשיך להיות ערך הליבה של אותם הבעלים. אכן, קבוצות כמו הלייקרס ודאלאס, שתמיד משלמות יותר, ייפגעו. אבל לא נטרלנו את מקרי הקיצון: מה אם מיכאיל פרוחורוב, האוליגרך שרכש את ניו ג'רזי נטס, יחליט שלקראת העברת הקבוצה לניו יורק הוא רוכש בקיץ הבא את השחקנים החופשיים דווייט האווארד וטים דאנקן, ומציע להם תמורת הפגיעה בשכר 5 מיליון דולר למשחק ראווה במוסקבה?

נראה שגם כאן התייחסו בליגה למצב סטטי בעולם משתנה.