מהיר יותר משינקנסן

כל ממשלות ישראל הבטיחו לסלול כבישים ולהניח מסילות ברזל כדי לחבר את הפריפריה למרכז. כל הממשלות האמינו שאם רק נחבר את תל אביב לדימונה, סימונה מדימונה לא תרצה לעבור למרכז. אז הבטיחו כבישים מהירים והבטיחו רכבות דוהרות, אבל לא הבטיחו לקיים. הפריפריה נשארה בפריפריה והמרכז המשיך להצטופף באזור חיוג 03.

בלי לפגוע בכבודו של האספלט, יש עכשיו הזדמנות לאוטוסטראדה חשובה יותר. בלי לוותר חס וחלילה על הקמת מערכת מסועפת של מסילות ברזל, אפשר לבנות רכבת מהירה יותר מהשינקנסן. אני מדבר כמובן על תשתיות טכנולוגיות שיקצרו את הדרך ויסגרו את הפערים בין הדרום למרכז ובין הצפון למרכז, ובין ישראל לעולם הגדול והמתקדם של 2012.

זה אולי לא זול לסלול פסים רחבים ולהבטיח גלישה מהירה לכל בית ספר, מתנ"ס ומרפאה, אבל המחיר שנשלם אם לא נעביר במהירות את ישראל למאה העשרים ואחת יהיה גבוה יותר. את המחיר נשלם בפיגור של מערכת החינוך, בבערות של הורים וילדים, בפגיעה בבריאות הציבור, ובהרחבת הפערים החברתיים.

למרבה הצער, הפערים בין ישראל הראשונה וישראל השנייה לא נמחקו ולא נעלמו. הטכנולוגיות של העולם החדש ומופלא מגיעות רק לחלק מאזרחי ישראל. ערים מתקדמות בעולם כבר מציעות לתושבים שלהן שירותי קהילה חינוך ובריאות מקוונים. מדהים לראות שחידושים והמצאות שנולדו בהייטק הישראלי מיושמים בפילדלפיה או בסינגפור לפני חיפה ובאר שבע.

ואולי זה לא מדהים. אולי זו עדות נוספת לתהום בין הישראלים שמצליחים להשתלב ולהתחרות לבין הישראלים שנשארים מאחור בשולי הדרכים. אם יש משהו שיכול להעניק להם הזדמנות, זוהי הטכנולוגיה שמאפשרת חיים טובים יותר במרחק נגיעה.

זו למעשה מלחמה על עתידה של מדינת ישראל. אם נחבר את הקצוות יש לנו סיכוי לנצח בקרב על ההשכלה ועל המדע ועל התעשייה ועל הבנקאות ועל החקלאות ועל התרבות. בישראל יש איי מצוינות ויש עיי חורבות. יש מדענים שזוכים בפרסי נובל, ויש מפיצי בערות חשוכה. יש מתמטיקאים שמפתחים אלגוריתמים מסחררים ויש ילדים שמתמטיקה לא בליבה שלהם. יש אנשי עסקים מתוחכמים ויש סוחרי קמעות ואמונות טפלות.

במלחמה הזו על הלב ועל הליבה של הדור הזה והדור הבא יש חשיבות מכרעת לטכנולוגיה שתוליך ותביא את העולם ופלאיו לכל בית בישראל. בזכות הטכנולוגיה – עדיין יש לנו סיכוי לסגור את הפערים. היא הקמע האמיתי שלנו.