בריחה מהמציאות

מספרים שפרנסיסקו פרנקו (אל חנרליסימו, בשבילכם) לא היה אדם מבריק במיוחד. גם לא הייתה לו כריזמה יוצאת דופן, ואפילו היה לו קול קצת צפצפני. מה שכן, הייתה לו את האכזריות הדרושה כדי לעלות לשלטון ואת הגאונות הפוליטית כדי להחזיק בו במשך 35 שנים. בתוך כך, הוא הבין דבר או שניים על הקשר בין פוליטיקה לבין ספורט.

בשנות החמישים - עשור וקצת אחרי שעלה לשלטון בתום מלחמת האזרחים שהחריבה את המדינה - חל לפתע גידול משמעותי בהוצאות הממשלה הספרדית על בידור, בעיקר על בידור ספורטיבי, ובתוך זה, בעיקר על כדורגל.

למעשה, פרנקו הבין אז את מה שקיסרי רומא הבינו כבר לפני אלפיים שנה - תן להם קצת לחם והרבה שעשועים (רצוי כאלה שלא דורשים יותר מדי מאמץ) - והם לא יציקו לך עם זוטות כמו פוליטיקה. יהיה מי שיגיד שזה גם סוד ההצלחה של חברת הצריכה המערבית. הכדורגל (או אם תרצו, תוכניות הריאליטי), החליפו את הקרבות בזירה.

יש מחקרים שמראים שאופוריה ספורטיבית משפיעה על הכלכלה, שהרי כלכלה היא בעיקרה פסיכולוגיה, או כמו שאנליסטים אוהבים לקרוא לזה - סנטימנט. אלא שהסנטימנט הזה בספרד היום שלילי מאוד, וזה כבר קשור לצד השני של המשוואה - כלומר לזה שלאנשים אין מספיק לחם, ובעיקר עבודה. ראש הממשלה החדש, מאריאנו ראחוי (בעצמו אוהד ריאל), כבר הזהיר השבוע שצפויים לספרדים עוד ימים קשים. במצב כזה, את מה שלא עשתה הזכייה ההיסטורית במונדיאל, לא יעשה גם המפגש הקרוב בין שתי בועות הכסף הנוצצות (שבפני עצמן מצויות בחובות עצומים). הקלאסיקו הנוכחי הוא טיפה של זהב בתוך ים של דיכאון.

מה שמעניין בהשקעה הספרדית בשנות החמישים הוא שלא היה מדובר בהשקעה אמיתית בספורט - כלומר במתקנים או בטיפוח הנוער. שיעורי התעמלות אפילו לא נכללו בתוכנית הלימודים. הספורט, ובעיקר הכדורגל, תיפקדו אז על תקן מופע, ספקטקל, זירה להוצאת קיטור פוליטי באופן שהשלטון יכול היה להכיל. קשה אולי להאמין, אבל בשש האולימפיאדות שבהן השתתפה ספרד תחת שלטונו של פרנקו זכתה המדינה - שהיום נתפסת כאחת ממעצמות הספורט הגדולות בעולם - בארבע מדליות בלבד. אף לא אחת מהן מזהב.

מאז הדברים כמובן השתנו. לאחר המעבר לדמוקרטיה עבר על ספרד תור זהב כלכלי שמצא את ביטויו גם בספורט. סביב אירוח אולימפיאדת ברצלונה 1992 הושקעו במדינה כספים רבים, שאת פירותיהם קוטפים הספרדים עד עצם היום הזה בדמות הצלחה חסרת תקדים במגוון רחב של ענפי ספורט.

אלא שבספרד חוששים שגם המצב הזה עלול להשתנות. מרים בלאסקו, פעם אלופה אולימפית בג'ודו וכיום שרת הספורט המיועדת בממשלה החדשה, מזהירה שההשקעה בתשתית של הספורט נמצאת בשפל המדרגה. במובן זה, כוכבים אינדיווידואליים - כמו רפאל נדאל או פרננדו אלונסו וגם שתי המעצמות שייפגשו ביום שבת בברנבאו - הן היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

אחרי הכל, לספורט יש שני צדדים: האחד הוא תרבותי-חברתי, הוא קשור לתפיסה עמוקה של חשיבות הפעילות הספורטיבית ולהשקעות ארוכות טווח. ההיבט השני הוא הפן הבידורי שלו. בידור משובח הוא דבר נפלא, אבל בלי ההיבט הראשון, גם השני לא יוכל להתקיים לאורך זמן.

הקלאסיקו שיתקיים בשבת הוא בידור במיטבו - מפגש של גאונות ספורטיבית יחד עם עוצמות רגשיות וזיכרונות נפלאים. הספרדים צריכים לדאוג שהוא לא יהפוך לעוד קרב של גלדיאטורים בקולוסאום.