סוף אצטדיון במחשבה תחילה

אחד הדברים המדהימים בישראל בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט הוא היכולת של כל כך הרבה גורמים מתוכו לעמוד המומים לנוכח התרחשויות צפויות לחלוטין. פשוט בלתי נתפס איך אנשים רבים כל כך מצליחים להסתכל למציאות בעיניים ולהיות מופתעים ממה שברור היה שיקרה.

השבת האחרונה היתה שבת היסטורית בפתח תקווה. אחרי הרבה יותר מדי שנים, נפתח לו אצטדיון המושבה בהוד ובהדר. התכונה בעיר היתה רבה וכפועל יוצא – כמות מרשימה למדי של אוהדים טופפו ברגליהם אל עבר האצטדיון החדש מתוך מטרה לקחת חלק בהיסטוריה.

אני מניח שאיש מהאנשים האלה לא נפל מרגליו כשהגיע לאצטדיון ומצא תוהו ובוהו הנובעים, כמה צפוי, מהערכות חסר של המשטרה והקבוצה המארחת.

600 כרטיסים בלבד הופצו למשחק מה שאפשר למכבי פתח תקווה לצאת במבצע שיווקי חדש ומתוחכם – כל אחד נכנס למגרש עם מה שיש לו ביד. הספקת להגיע לקופות ולרכוש כרטיס במחיר מלא? בבקשה, כנס עם הכרטיס. לא הספקת להגיע למגרש בזמן וגילית שנגמרו הכרטיסים בקופות? אין שום בעיה – כנס למגרש עם האין-כרטיס שלך. מי אמר "העם דורש צדק חברתי" ולא קיבל?

אני אגיד לכם מי לא קיבל – מי שהחליט להיכנס ליציע המרכזי וגילה שאין שם מקום לגפרור, בזמן שהיציע בצד פתח במבצע הקלאסי "שורה לכל אוהד". גרוע מכך היה לגלות שאין שום בעיה להכנס ליציע ההוא, פשוט צריך מעט תושיה ואיזה סדרן אחד שיספר לאוהדים הנרגשים שאפשר לפנות גם ימינה ולא רק שמאלה. מצד שני, יכול להיות שהסדרנים היו עסוקים בלהגן על המאמנים והשחקנים המחליפים של הקבוצות שנאלצו לשבת בשורות התחתונות של היציע ולא על הספסלים המיועדים. למה? כי איזה גאון בנה את ספסלי השחקנים כך שהם יסתירו לצופים מאחורה. הפתרון? היאורה השליכוהם ואת השחקנים – ליציע!

אני מניח שרק יחידי סגולה היו מסוגלים לצפות את הסיטואציה בה אובייקט גבוה ורחב, הניצב מטרים ספורים מהיציע, יסתיר לאלה שיושבים באותו היציע.

.

החגיגה נמשכה עם לוח התוצאות, שהתעקש שלא להציג את מבקיעי השערים או את השחקנים המוצהבים, אבל כן הציג את יכולותיו של מפעיל הלוח ללהטט עם העכבר בנסיון למקם פרסומות באופן ידני. כידוע, רק אסטרטג גדול יכול לחשוב שבעולם של היום מישהו ביציע ירצה לראות את שמות המבקיעים. 

כידוע, בישראל אין אסטרטגים - רק אנשי מנהלה.

מול אנשי מנהלה אלה, אני מניח הצליח הסוכן הממולח של אותו שעון אלקטוני לחתום על חוזה עבודה המגדיר שעבודתו של השעון מסתיימת בדיוק, אבל בדיוק, בדקה ה-90. זמן פציעות? רק אם תשלמו שעות נוספות ודמי הבראה.

רצף הארועים הכל כך צפוי הזה, בשילוב החבטה המהדהדת שספגה הקבוצה הביתית במשחק (תבוסה 4-0), הביאו את כל האנשים לזרום החוצה מהאצטדיון במצב רוח סקפטי למדי, מוכנים לגזירה הבאה. יש דבר אחד המוכר כמעט לכל אוהד כדורגל המגיע לצפות במשחק – היציאה מהחניון תהיה קלילה, זורמת ופשוטה. כלומר, זה מה שיהיה כל עוד החלטת לצאת בסביבות הדקה ה-20. אם עשית את הבלתי נתפס והחלטת לצאת בסופו של המשחק – היכון לפגישה ארוכה עם תחנת הרדיו האהובה עליך בשילוב נגיעות עדינות אך החלטיות בדוושת הבלם.

באופן צפוי ביותר, האחראים לכל הארוע – לא צפו את הארוע הזה. התוצאה – טור מכוניות ארוך ומרשים ביציאה מהחניון, עם אינספור מכוניות המעניקות זכות קדימה לאוויר הצונן המגיע מימין. משטרה שתזרים הכל במהירות? פתיחת שער יציאה נוסף מהחניון? אלוהים ישמור – לא לכולם יש כדור בדולח, אתם יודעים!

כשהגעתי הביתה והתרסקתי על הכורסה במטרה להתאושש מתלאות היום לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי – הרי היה הגיוני שכל זה יקרה. פקקים בהלוך ובחזור, חוסר סדר באצטדיון ותבוסה כואבת של הקבוצה שרציתי שתנצח. הכל צפיתי ובכל זאת – בחרתי לבוא. כנראה שאין מנוס מהמסקנה שגם אני – למרות שהכל צפוי וברור מראש, מעדיף לעצום את עיני ולקוות לטוב. לעזאזל עם הישראליות הזו!