סתם עוד ועדה

מחיאות כפיים לבנק ישראל, הוא הולך להגביר את התחרות בבנקים. ועדה חדשה, תמונות נוצצות, יפה. רק שבנק ישראל לעולם לא יגביר את התחרות בענף הבנקאות בישראל. זו עובדה, לא דעה. התחרות בין הבנקים מעניינת את הפיקוח על הבנקים ממש כמו שהמחאה החברתית מעניינת את בנימין נתניהו. כלפי חוץ, מבינים בפיקוח על הבנקים, כדאי לעשות משהו. וממילא טרכטנברג המליץ, אז יאללה, ועדה. כלפי פנים, יודעים בפיקוח על הבנקים, הדבר החשוב הוא לא התחרות, אלא היציבות.

הפיקוח על הבנקים הביא לידי ביטוי את סדר העדיפויות הזה - קודם כל יציבות, אחר כך תחרות, אם בכלל - אינספור פעמים בעשורים האחרונים. בדיונים בוועדות הכנסת; בסקירות השנתיות של הפיקוח; בנאומים שונים. בנק ישראל, לפיכך, מקפיד לטרפד כמעט כל יוזמה צרכנית בנושא. היציבות של המערכת, ולא במקרה, היא קודש הקודשים. שכן אם אחד הבנקים יקרוס, כל התחרות שבעולם לא תעזור לשקם את הנזק.

יש מידה של צדק בתפיסה הזו. אבל מהטעם הזה ממש, הבנק צריך להכריז שהטיפול בהיעדר התחרות בענף צריך להיות באחריותו של מישהו אחר, ולא של ועדת קישוט.

מודל כזה קיים באוסטרליה ובהולנד. הוא נקרא מודל הפסגות הכפולות (Twin Peaks) והרציונל שלו פשוט: השאיפה לתחרות בין גופים פיננסיים גדולים עלולה לסתור את השאיפה ליציבותם. תחרות פרועה מדי על כיס הצרכן עלולה לתמרץ מהלכים שיסכנו יציבות פיננסית. לכן, אם הפיקוח על היציבות והפיקוח על התחרות מתבצעים באותו הגוף, קיים ניגוד עניינים מובנה. בהולנד ובאוסטרליה קיימים לפיכך שני רגולטורים נפרדים - אחד אחראי על התחרות, השני על היציבות. שני גופים עצמאיים, שפעילותם מיטיבה הן עם השוק והן עם הצרכנים.

בישראל כל רגולטור רוצה לפקח על הכל. מהסיבה הזו בדיוק כבר שנים הדיון על איחוד רשויות הפיקוח - על הבנקים, על הגופים המוסדיים ועל שוק ההון - נתקל בחומות האגו ואינו מצליח לעבור. אבל את המחיר משלם הציבור, שמסבסד בעמלות שלו ובריביות הגבוהות שלו את האשראי שנותנים הבנקים למגזר העסקי, למשל. לכן, אם יש בשורה אחת שהוועדה החדשה יכולה להביא, היא קריאה להקמת גוף חדש, עצמאי, בעל סמכויות ממשיות, שכל תפקידו יהיה אחריות על התחרות. אחרת, כפי שהדגים השבוע מבקר המדינה, זו תהיה סתם עוד ועדה.