טייקון בחנות ממתקים

כמו ילד בחנות ממתקים, שאוכל מכל הבא ליד "רק בגלל שאפשר", כך בעלי השליטה בחברות הציבוריות מושכים דיבידנדים, מנפיקים איגרות חוב וממנפים את החברות שבשליטתם "רק בגלל שאפשר".

ברוב המקרים, חלוקות הדיבידנד האגרסיביות מתבצעות כדי לאפשר לבעלי השליטה לפרוע את האשראי שנטלו כדי לרכוש את השליטה בחברה המחלקת. חלוקת הדיבידנד החריגה של פרטנר בסכום של 1.4 מיליארד שקל שבוצעה במרץ 2010, מהותית ככל שתהיה, איננה חריגה בנוף החברות הציבוריות בבורסה. קדמה לה סלקום ולאחריה הגיע גם התור של חברת בזק.

חברות התקשורת, שנחשבו עד לפני זמן קצר השקעה דפנסיבית ונכס לגיטימי בכל תיק השקעות סולידי, הגדילו את רמות המינוף שלהן במידה ניכרת. הגדלת המינוף הופכת את חברות התקשורת לפגיעות לאור השינויים הרגולטוריים בענף והתגברות התחרות.

החלוקה החריגה של פרטנר לא בוצעה בחשאי, להפך. כבר במצגות שקדמו לרכישת השליטה בפרטנר, הצהירה סקיילקס על כוונתה לבצע הפחתת הון בפרטנר כמקור לפירעון חובה לנושיה. המשקיעים המוסדיים לא התנגדו ואפשרו לפרטנר לבצע את החלוקה ללא כל הפרעה. הפעם, הכלבים גם לא נבחו.

החתמים בשוק ההון נוהגים לומר שאיגרות חוב מגייסים כשאפשר ולא כשצריך. זה נכון כל עוד יש מקורות להחזר החוב. אולם כשהגיוס נעשה "רק בגלל שאפשר", החברה המנפיקה עלולה למצוא את עצמה בבעיה רצינית - בייחוד בתקופות כמו זו היום שבהן הבנקים מקשיחים את היקפי האשראי והמוסדיים לא ממהרים לומר "אמן" לכל הנפקה.

מינוף היא לא מילה גסה, אולם גיוס אשראי וחלוקת דיבידנדים "רק בגלל שאפשר" הופכים את המינוף למשקולת.