אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
 2011 - האלבומים הטובים צילום: אי פי אי

2011 - האלבומים הטובים

מהפריצה הגדולה של אדל ועד הקאמבק של פול סיימון - כלכליסט מסכם שנה של מוזיקה עם האלבומים שהרוויחו את מקומם על המדף או בתוך הכונן

18.12.2011, 09:58 | גיא בניוביץ'

הדרת נשים? רק אצלנו. בעולם המוזיקה מדברים בסיכום 2011 על האדרת נשים, ובעיקר אלו שהצילו את שוק המוזיקה וגרמו לו לטפס במכירות. אמנם רק באחוזים בודדים, אבל זו העלייה הראשונה מ־2004. לעלייה אחראיות בעיקר שתיים: אדל, הבריטית הצעירה, שאלבומה "21" היה הנמכר בעולם (13 מיליון עותקים ועוד מוכר), וליידי גאגא, שמכרה יותר מ־8 מיליון עותקים של "Born This Way". גאגא כבר מחזיקה במספר מדהים של 64 מיליון אלבומים שמכרה בקריירה קצרה, רק קצת פחות מבוב דילן, למשל.

בכלל, זו היתה שנת הנשים במוזיקה: ריהאנה ממשיכה להצליח, בריטני שוב כאן, פי ג'יי הארווי הוציאה אלבום מוערך, וקייט בוש חזרה עם שני אלבומים. וזה עוד בלי שהזכרנו את הפרידה מאחד הקולות המופלאים של העשור האחרון: איימי ווינהאוס. כשבוחרים את האלבומים של 2011 יש לאמניות מקום מכובד. אבל יש עוד אלבומים שמשלימים תמונה עשירה של מוזיקה מצוינת, בפתיחת העשור השני של המילניום.

הכי גדול: אדל, "21". קשה להאמין שהאלבום שיצא בינואר עדיין מככב בראש מצעדי המכירות בעולם בדצמבר. מה סוד הצלחתו? הכנות של אדל אדקינס כובשת, שיריה פונים למבוגרים ולצעירים, והיא ממשיכה בקו בריטי של זמרות עם קול ענק שמהדהד עד מוטאון והסיקסטיז. תוסיפו להכל להיטים נצחיים כמו "Rolling in The Deep", ותקבלו נוסחה להצלחה, שגם דלקת מרגיזה בגרון לא תביס.

אדל, "21", צילום: אי פי אי אדל, "21" | צילום: אי פי אי אדל, "21", צילום: אי פי אי

הכי אלטרנטיבי: פי ג'יי הארווי, "Let England Shake". כל פעם שנדמה שמכירים את פי ג'יי הארווי, היא מפתיעה. והשנה עם אלבום פוליטי מאוד, חברתי, בוב דילן למאה ה־21.

אין כמעט דירוג במצעדים של עיתוני המוזיקה בעולם שהאלבום הזה אינו מופיע בו, ובצדק. הארווי מצליחה לשלב בין תמלילים מצוינים לבלדות חזקות ופוגעות. אז אולי האלבום לא מוכר מיליונים – אבל הוא יישאר כאן עוד שנים ארוכות.

הכי פאן: הסטרוקס, "Angles". מהצלילים הראשונים של "מאצ'ו פיצ'ו", הטרק הפותח של האלבום, הכיוון ברור ומענג – רוק אלטרנטיבי, שירים קצרים ומדויקים, שעושים בעיקר כיף גדול. הסטרוקס חיכו חמש שנים וחזרו עם אלבום רביעי מצוין ומהודק שמראה שהם ממש לא איבדו את שמחת החיים שלהם. אפשר לרדת על הפוזות של ג'וליאן קזבלנקס עד מחרתיים – רוקנ'רול הוא יודע לעשות.

הסטרוקס, "Angles" הסטרוקס, "Angles" הסטרוקס, "Angles"

הכי אינדי: הדיסמבריסטס, "The King is Dead". REM סגרה השנה את הבאסטה, והמירוץ להחלפתם בתור להקת האינדי האהובה ביותר נפתח בשעטה עם האלבום הזה, השישי של הדיסמבריסטס, שהצליח יפה בכל העולם. ואולי זה לא מקרי שפיטר באק, הגיטריסט של REM מתארח כאן, ומעביר את הלפיד לקולין מלוי וחבורתו.

הכי קאמבק: פול סיימון, "So Beautiful or So What". אחרי תקופת דמדומים ארוכה, סיימון חזר לעצמו באלבום מצוין שצבר את כל התשבחות האפשריות, וגרר סיבוב הופעות – גם אצלנו. שירים כמו "Rewrite" כבר נכנסו לרשימת חומרי החובה של האמן הוותיק הזה, שזכה לראות בגיל 70 אלבום שלו מגיע למקום רביעי בבילבורד האמריקאי – הכי גבוה אי פעם בקריירת הסולו שלו.

הכי רוק: פו פייטרס, "Wasting Light". בשנה שבה ציינו 20 שנה ל"Nevermind" המופתי של נירוונה, הוציאה הלהקה של דייב גרוהל, המתופף לשעבר, עוד אלבום מוצלח בדרכה לכיבוש המיינסטרים. אבל – וזה אבל חשוב – בלי להתפשר על סאונד רוקיסטי מובהק, אפילו נוקשה יותר מאלבומיהם הקודמים. שש מועמדויות לגראמי הקרוב, מקום ראשון בבילבורד – אפילו קורט ז"ל קורץ באהדה מהצד השני.

פול סיימון,  "So Beautiful or So What" פול סיימון, "So Beautiful or So What" פול סיימון,  "So Beautiful or So What"

הכי קונספט: קייט בוש, "50 Words For Snow". המכשפה הנצחית שבה באלבום קונספט שכל הגדרה תעשה לו עוול. קטעים ארוכים, חלומיים, סצנות הזויות על התעלסות עם איש שלג, דואטים עם אלטון ג'ון וסטיבן פריי – בבושקה הוכיחה שוב שאף על פי שקמו לה אינספור חקייניות, יש רק מודל מקורי אחד, גם 33 שנים אחרי "אנקת הגבהים" ההיא.

הכי בלוז: גרג אולמן, "Low Country Blues". כמה פעמים כבר קברו את האיש הזה, המנהיג הנצחי של האחים אולמן, ואחד הקולות המופלאים של הבלוז. השנה הוא תגמל את מעריציו באלבום עם קאברים לשירי בלוז ועם כמה קטעים מקוריים, כמו "Just Another Rider". האלבום מוכיח שאולמן לא איבד את היכולת לחבר קלאסיקות שפשוט נולדו למסע בדרכים.

פו פייטרז, "Wasting Light" פו פייטרז, "Wasting Light" פו פייטרז, "Wasting Light"

הכי אלקטרוני: ג'יימס בלייק, "James Blake". אולי "יש גבול לאהבה", כשם הלהיט הענק של בלייק, כולו ילד בן 23, אבל אין גבול לדמיון של אלבום הבכורה שלו, שניפץ את המוח של לא מעט מאזינים השנה. באלבום מורכב ושאפתני, הצליח בלייק למכור סאונד אלקטרוני מינימליסטי ללב המיינסטרים, והוכיח שבאמת רק המעז – מנצח.

הכי חי: פרל ג'אם, "Live on Ten Legs". ונסיים בתחינה. אם אי פעם היתה להקה שרצינו לראות בארץ, הרי אלה החבר'ה של אדי ודר, שאלבום ההופעה החיה שלהם השנה הוכיח שפשוט אין להם תחרות בתחום. רוק פרוע, מנסר, משתולל, כשהקול האדיר של ודר שולט בבמה ובקהל. אין הרבה פרפורמרים כאלה, אין הרבה להקות רוק כאלו, שמוכיחות בכל פעם מחדש – "I'm Still Alive".

הכי היפ הופ: MMG, "Self Made Vol 1". האלבום המצוין הזה מחברת מייבאך של ריק רוס האימתני מציע מדגם של רוס יחד עם כמה מהקולות הצעירים והטובים יותר של הראפ וההיפ הופ. שירים כמו "Tupac Back" הקשוח או "That Way" הרך היו משירי הראפ הטובים של השנה, שעירבו הפקה מצוחצחת ותמלילים לא רעים בכלל.

הכי אמביינט: ג'וליאנה בארוויק, "The Magic Place". אלבום הבכורה באורך מלא של בארוויק האמריקאית שואב את שמו מעץ קסום בחווה שבה גדלה. באמצעות טכניקות של הכפלת קול היא מייצרת הרמוניות א־קפלה מדהימות בלופים מסתחררים, קצת כמו לצוף בתוך גן עדן. אלבום חובה לימים קשים במיוחד, שבהם העולם התאכזר אליכם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות