צילום: אימג'בנק / Gettyimages
חמשת המקומות הכי חמים על הגלובוס
בגרמניה מתמודדים עם ההיסטוריה, ברוסיה משחזרים את ימי הצארים, בדנמרק הגורמה יורד לעם, בארצות הברית התערוכה עוברת לתקרה ובאיטליה קונים כאילו כלום לא קרה
דרזדן: ארכיטקטורה של אשמה
תכנון של מוזיאון להיסטוריה צבאית הוא משימה מורכבת. תכנון מחדש של המוזיאון הגרמני להיסטוריה צבאית הוא כבר אתגר שקשה מאוד לצלוח. אבל עושה רושם שדניאל ליבסקינד - מי שכבר תכנן את המוזיאון היהודי בברלין ואת מגדל החירות שנבנה במקום מגדלי התאומים במנהטן - עמד במשימה. בחודש שעבר נחנך בדרזדן המבנה החדש, קונסטרוקציית פלדה וזכוכית עצומה ומחודדת שנראית כאילו התרסקה לתוך המוזיאון. "הכל עוסק בקטסטרופה", הסביר ליבסקינד, "אי אפשר לשים את ההיסטוריה הצבאית הגרמנית בקופסה. צריך להחליף את הפרדיגמה שלפיה חוגגים מלחמות".
המוזיאון הוקם ב־1870, וההחלטה לחדש אותו גררה דיון ציבורי נרחב בשאלה אם יש בכלל מקום למוזיאון כזה. עכשיו, לאחר שנפתח כמוזיאון הגדול במדינה, הוא עוסק ב"ייצוג אינטנסיבי ומפורט של האופן שבו גרמניה של היום מתמודדת עם רגשותיה המורכבים כלפי מלחמה", לפי "האובזרבר". אגפי המוזיאון השונים מוקדשים לקשר בין מלחמה לזיכרון, פוליטיקה, מוזיקה, תיאטרון ומשחקים. בין המוצגים אפשר למצוא גולגולת של חייל שהתאבד, פוחלצים של חיות שעברו ניסויים בגז, ערימה של נעליים של קורבנות השואה, טיל אחד וצעצועי ילדים.
קופנהגן: נומה לכל פועל
שמונה שנים עברו מאז שהמסעדן הדני קלאוס מאייר פנה לשף הצעיר רנה רדזפי והציע לו לפתוח מסעדה. היום נחשבת נומה, המסעדה שפתחו השניים במחסן עתיק ונטוש, למסעדה הטובה בעולם, לערש לידתו של המטבח הנורדי המודרני ולמוקד שמושך לקופנהגן המנומנמת תיירים מכל העולם.
בדרך הם העלו לדרגת אמנות את המטבח המתבסס על חומרי גלם טריים ועונתיים. בעוד רדזפי היה אחראי על הצד היצירתי במטבח, מאייר היה זה שהנחיל את האידיאולוגיה. בתחילת ימי נומה הוא כינס שפים מקומיים נבחרים לניסוח "המניפסט של תנועת המטבח הנורדי": עונתי אך מגוון, מסתמך על מסורת ועדיין חדשני, בריא ומשתמש ברכיבים מקומיים בלבד.
בעקבות המסעדה והמניפסט צצו בדנמרק מסעדות רבות נוספות באותה רוח, אבל רובן נשארו מחוץ להישג ידם של רוב המקומיים והתיירים. עכשיו מאייר החליט לפתוח את רדיו - אותו קונספט, אבל במחירים שפויים. התפריט מבוסס בעיקר על מאות סוגי ירקות שגודלו במיוחד בחווה האורגנית של מאייר ליד קופנהגן. "קיימות הדוניסטית", הוא קורא לגישה שלו, ומסביר את האג'נדה: ככל שיותר אנשים ייחשפו יותר לנפלאות הצומח הם יצרכו פחות בשר, ואולי אפילו יתחילו לגדל את מזונם בעצמם, כמו התושבים ששוכרים חלקות גידול בחווה שלו.
מוסקבה: הבולשוי מתחיל מחדש
כמעט כמו הבימה, גם הבולשוי נפתח מחדש אחרי שיפוץ מושקע וארוך, שאמור להחזיר אותו לימי הזוהר הצאריים שלו. שש שנים נמשכו העבודות, הרבה מעבר למתוכנן, והדרך היתה רצופה טענות על שחיתויות ומעילות, וגם התערבות אישית של נשיא רוסיה דימיטרי מדבדב. הבולשוי הוקם ב־1776, ימי קתרינה הגדולה, והתיישב במשכנו הנוכחי כבר ב־1825. כ־50 שנה אחר כך הועלה בו לראשונה הבלט "אגם הברבורים".
לאורך השנים הוא נשרף שלוש פעמים, הופצץ במלחמת העולם השנייה וסבל מהזנחה מתמשכת בימי השלטון הסובייטי. ב־2005 נסגר סוף סוף לשיפוצים, שנועדו להתאים אותו למאה ה־21.
גולת הכותרת של ההיכל החדש היא אקוסטיקה מצוינת, ובצדה במה דינמית, תא מורחב לתזמורת גדולה במיוחד וחלל עצום מתחת לבמה, כולל אולם קונצרטים תת־קרקעי שישמש לחזרות. העיצוב המפואר כולל קטיפה איטלקית בצבע פטל, כרכובים מוזהבים ושנדלירים נוצצים. אירוע הפתיחה היה נוצץ לא פחות: פוליטיקאים, דוגמניות, מיטב הקלאסיקה הרוסית וקטע אחד, כמובן, מ"אגם הברבורים".
ניו יורק: קטלן תולה את הנעליים
התערוכה המדוברת של החורף היא הרטרוספקטיבה המרשימה של מאוריציו קטלן - שמשתלשלת מתקרתו של מוזיאון הגוגנהיים. כבר בקיץ החלו שמועות על התערוכה, שהבטיחו שקטלן, פרובוקטור לא קטן, מכין הפתעה חסרת תקדים. הוא לא אכזב: בראיונות סיפר כי התלבט ארוכות איך להציג את הרטרוספקטיבה, ובסוף בחר לחבר את כל היצירות שעשה אי פעם למיצב ענק שכולל 123 פריטים, ונקרא פשוט "ALL". בדרך נדרש המוזיאון לשכנע את האספנים להשאיל את היצירות, שחלקן שוות עשרות מיליוני דולרים, ולהסכים שייתלו מגובה של 30 מטר.
המבקרים יצאו מגדרם, ופירשו את התלייה הזאת כאקט של התאבדות אמנותית. קטלן לקח את העניין צעד אחד קדימה, והודיע: "לא הייתי מאושר, התחלתי להרגיש ריחוק גדול מהדברים שאני עושה. ואז בא הפתרון, וראיתי את האור בקצה המנהרה - לפרוש".
מילאנו: כמו שופינג בפומפיי
הכלכלה הקורסת לא מפריעה לאיטלקים לחגוג. והפעם - בחנוכת כלבו חדש, מהיוקרתיים והמפוארים באירופה. הארכיטקט הצרפתי ז'אן נובל שיפץ בניין ישן, עיצב לו חזית אלומיניום שבולטת למרחוק ותכנן שבע קומות שמארחות מותגי אופנה ושפים מובילים.
בעלי הקומפלקס הם Gruppo Coin, מקמעונאי האופנה הגדולים באיטליה, השמות הבולטים בקרב המעצבים הם דריס ואן נוטן, בלמיין, איזבל מראן והיידר אקרמן, ודויד אולדני, השף המקומי המעוטר כוכבי מישלן, הוא שאחראי על המסעדות ושוק האוכל.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה