צילום: נמרוד גליקמן
"כשייגמר לי הכוח, כשאהיה מבוגר, אקנה אופניים כאלה"
הפרסומאי והסופר אורי לברון מדבר מהר, חי מהר, רוכב מהר. על אופניים עם מנוע חשמלי הוא ממש טס, מצליח להביא את הקצב שלו לשקט שבין המטעים סביב גבעת עדה
על כריכת ספרו החדש של הפרסומאי אוּרי לברון, "הילד הלא נכון", מופיע זוג אופניים שחור, קלאסי, עם רמה. האופניים הפוכים, ברקע דשא. אני פוגש את לברון בתחנת הדלק הפסטורלית שבכניסה למושב גבעת עדה, עם זוג אופניים כסוף, ברקע המון דשא. אלא שהפעם מדובר באופניים היברידיים, כאלה שמצוידים במנוע חשמלי שמסייע לכל דיווש של הרוכב. והתענוג הזה עולה 8,700 שקל.
כשלברון מגיע, הוא מתחיל בהקדמה: בן 48, יליד תל אביב, חי ברמת השרון. לשעבר עוזר לקונסול בניו יורק, ברמן, דייל באל על וקופירייטר. היום שותף במשרד הפרסום אדלר חומסקי, וגם סופר. ספרו הראשון "1/2 הוכחה", שיצא לפני כשנתיים, עוסק במפיק סרטים וחוקר ביטוח, זרים זה לזה, שנקלעים יחד לפרשה מסתורית. השני, "הילד הלא נכון", שיצא לפני כחודשיים, עוסק בשלושה חברי ילדות שעוברים יחד את משבר גיל הארבעים. האופניים ההפוכים הם סימבול מתבקש.
אנשי הבוקר טוב
ברקע שקט, פסטורליה, אבל הראש של לברון כל הזמן עובד. הוא יורה משפטים תוך סיבוב סביב האופניים. קצר, תכליתי, אך מלא עניין: "עד לפני כמה זמן הייתי חבר בקבוצה כזו של מדוושים, גברים שיוצאים בשבת בבוקר לעשות מה שגברים עושים, לרכוב 40 ק"מ, מסעות של סיבולת. יום אחד הפסקתי, נמאס לי.
"עליתי על פולקסווגן טוארג", הוא ממשיך ברצף הבלתי פוסק שלו, באסוציאציות גלגלים, "כי אנחנו משרד הפרסום של חברת פולקסווגן, משהו מרשים מאוד עם מנוע עשר בוכנות, דיזל. בשלב כלשהו החלטתי להצטנע, אז היום אני נוהג על פולקסווגן פאסאט CC, יופי של מכונית, העיקר שהילדים נכנסים". אני עוצר לנשום, אבל למרות הפסקה של כמה שנים משגרת הרכיבה, לברון לא מבזבז זמן. עוד לפני הקפה הוא מאתר שביל בין הפרדסים. הוא כבר על האופניים, בכיוון הפרדס, ואני שומע אותו קורא: "בוא, אני רוצה להרגיש שאני מחוץ לתל אביב".
האופניים מהירים מאוד, כל תנועת דיווש מקבלת תוספת של כוח מהמנוע שמותקן בגלגל האחורי. לברון, שגם ככה רוכב מהר, עכשיו פשוט טס, ומדבר. "זה כמו אופניים למי שאין לו כוח לרכוב על אופניים", הוא חג בסיבובים גדולים סביבי, "זה מה שאקנה כשאהיה מבוגר.
"אתה יודע מה זה אנשי בוקר טוב?", הוא ממשיך ללא הפסקה, "בדקתי וגיליתי שלרוכבי אופניים יש קטע כזה, אומרים להם בוקר טוב ויש להם מין בוקר טוב ייחודי כזה, של אנשים שלא בדיוק רוצים להגיד בוקר טוב כי הם לא מכירים אותך, אבל אינסטינקטיבית הם עונים. הכנסתי את השורה הזאת לספר החדש שלי.
"בכלל, כדי לכתוב ספר אתה חייב לעשות המון עבודת רגליים והמון מחקר, לפעמים גם ברמות מאוד מאוד מדויקות. לפני שכתבתי את הספר האחרון שלי לקחתי חופשה ללא תשלום של חצי שנה וחקרתי דברים. כשאני כותב שהגיבור שלי מכין מוסקה זה נשמע כל כך ברור, אבל מאחורי שורה כזאת יושב אדם שבילה במטבח שלו והכין מוסקה. כדי לדעת איך לכתוב על זה, כשאני כותב ששמלצר, אחד מגיבורי הספר, נוסע לאורך הירקון ולפתע מרגיש משהו כשהוא מגיע אל הים, אני כותב את זה כי נסעתי לאורך הירקון, אני יודע לתאר כל שיח".
על המדף של בר רפאלי
קטע הכביש הקצר הופך שוב לשביל עפר שמתפתל בין מטעי אפרסמונים. לברון עוצר ליד ארגז מלא, מריח ומחזיר. "זה לא שלנו, אז אני לא אקח. משהו היום השתנה מאוד אצל אנשים, אני לא יכול לקחת משהו שלא שלי, אני תמים כזה. לקח לי זמן גם להבין איך עובד עולם הספרות. זה לא שאתה מוציא ספר והוא נמכר והכל בסדר — יש יחסי ציבור, יש מועדי הוצאה לאור. זה צריך ליפול על שבוע הספר, צריך קידום.
"הספר הראשון שלי, '1/2 הוכחה', נחשב לרב־מכר. אתה יודע למה? מתברר שבתוכנית של גיא פינס עשו אייטם על הבית החדש של בר רפאלי. המצלמה התמקדה על הספרייה שלה, והספר שלי בדיוק נח על המדף. עם ישראל ראה את זה ורץ לחנויות לקרוא את מה שבר רפאלי קוראת. דרך אגב, ייתכן בהחלט שהספר שלי היה שם מסיבה שבכלל אינה קשורה לעלילה שלו ולשאלה אם הוא מעניין - פשוט מדובר בספר עם כריכה בצבע שחור־אדום, שמאוד התאים לארכיטקט של הדירה למקם במדף הספרים, כי זה מצטלם היטב".
מטעי האפרסמונים מתחלפים בכרמים. קברנה, ריזלינג, על השיחים הצמוקים מתייבשות שאריות של ענבים. לברון מקפיד לשאוג "בוקר טוב" לעבר רוכבי אופניים זרים, והתיאוריה שלו מתבררת כנכונה: כולם משיבים בברכת בוקר טוב באותו טון מנומס.
השביל עובר לגדת נחל קטן, המים בקושי זורמים וברקע כבר נגלים הבתים הראשונים במזרח גבעת עדה. "נורא שקט כאן. זה מנוגד מאוד לאורח החיים שלי. ב־1990 נסעתי לניו יורק לעשות תואר שני בפרסום, והייתי שם עוזר קונסול ישראל לעניינים אקדמיים וגם ברמן. שם גם פגשתי את אשתי. בניו יורק הבנתי בפעם הראשונה שאני בן אדם שעובד יותר מדי קשה. כולנו מגיעים לנקודה שבה יום אחד אנחנו מבינים שזה מה יש, שאנחנו כבר לא נהיה מיליונרים, שככה אנחנו ניראה כל חיינו. נורא פחדתי מזה ולכן נסעתי, אבל לא הבנתי שבמזוודה ארזתי דבר אחד שלא השתנה: את אורי. הבאתי איתי לניו יורק את אותה וורקוהוליות. גם בניו יורק, אגב, הייתי כל הזמן על אופניים.
"אחרי זה חזרתי מניו יורק והלכתי לעבוד באל על. הייתי דייל, תקופה מטורפת ומדהימה. בקו פריז־תל אביב, למשל, אהבתי להתחזות לדובר צרפתית. אני לא יודע מילה בצרפתית חוץ משלום, להתראות ואוכל. יום אחד, בעודי משחק אותה דובר צרפתית בהצלחה מרשימה, פנתה אליי צרפתייה מבוגרת בת 70 וביקשה 'לה קקווט'. אז הייתי הכי מנומס בעולם, לקחתי אותה למה שנשמע לי כמו 'קקווט', כלומר לשירותים. היא נורא התעצבנה. מתברר שהיא ביקשה בוטנים. חטפתי מכתב תלונה, זומנתי להנהלה, הדייל הראשי קרא לי לשיחה רק בשביל לראות מי זה הדייל שמתחזה לדובר צרפתית. אפשר להבין למה משם המשכתי לפרסום".
המציא פצצת אנרגיה, הבריק קדימה
דרך העפר מסתיימת במאגר מים קטן. למאגר אי אפשר להיכנס, הוא מוקף בגדר. אפשר להמשיך לעקוב אחרי הנחל בכיוון הר חורשן, או להיכנס לגבעת עדה. "מספיק טבע, יש גבול לכמה טבע אפשר לספוג במכה", הוא אומר ומכריע. אנחנו נכנסים ליישוב המנומנם, ומחפשים מקומי כדי לשאול איפה אפשר למצוא פה כוס אספרסו טוב. מתברר שהאספרסו רחוק, בקצה היישוב.
"תמיד רציתי להיות קופירייטר", לברון מדווש במרץ, "חבר מהמילואים הכניס אותי לזה. התחלתי בפרסום שקולניק, שם היתה לי הברקה. אמרו לנו לפרסם בננות, לא ידעתי איך לעזאזל מפרסמים בננה. זה בננה! ואז בא לי סלוגן, 'פצצת אנרגיה צהובה'. את זה כולם בטח מכירים. אחר כך הקימו פארק מים. נדרשתי להמציא לו שם. חשבתי על משהו עם הרבה ממדים, וקניונים זה פופולרי מאוד, אז קראתי לו 'מימדיון'.
"אבל ההברקה הכי גדולה היתה בפוליטיקה, כשהחלטתי לקרוא למפלגה בשם שלא מתאר ימין או שמאל אלא רצון לעשות משהו יותר טוב במדינה הזאת: 'קדימה'. ראובן אדלר שעובד צמוד אליי רצה לקרוא למפלגה 'אחריות לאומית'. כידוע, קוראים לה קדימה.
"אנשים לפעמים לא שמים לב לשמות של המותגים שהם קונים. אני שם לב לכל שם, יש לזה משמעות אדירה. אתה שמת לב שבלו בנד זה סרט כחול? שגולדסטאר זה כוכב זהוב? למה צמד מילים מסוים עובד וצמד מילים אחר לא מצלצל טוב באוזן? ככה זה".
לברון מציץ בשעון. עדיין לא צהריים, אבל יש לו הרבה מה לעשות. אולי הוא יחשוב על רעיון לספר חדש, על חיים של דיילים. אולי הוא יחזור לכאן, עם המשפחה בפולקסווגן. אולי הוא יחזור לרכוב על אופניים, אולי לא. לוקח לו בדיוק 20 שניות להגיד שלום ולהסתלק מהמקום, מהיר כהרגלו.
תגובה אחת לכתיבת תגובה