ההסדר הבעייתי בטאו

מה לא נכתב על חשיבות עמידתם של מחזיקי אגרות החוב על זכויותיהם מול ה"טייקונים", והנה גם הפרק הנוכחי של הדיון בין מחזיקי אגרות החוב של טאו שהחל בתרועות רמות על עבודת גבייה נאותה שינהלו הפעם המחזיקים נגד ה"טייקון" אילן בן דב, הסתיים (כמעט) בקול ענות חלושה של "הסדר", שמוטב היה לו לולא בא לעולם מלכתחילה.

עד שהודיע שההסדר ש"נחתם" על ידי המחזיקים (עם מי?) אינו מקובל עליו, נהנה בן דב מן הקונספציה הרווחת, שלפיה הליכי פירוק הם כביכול תכלית הרע, ולכן מוטב למחזיקים להגיע להסדר טוב, וכך יצילו כביכול את השקעתם.

אלא שכמו הכללות רבות, גם קונספציה זו אינה מדויקת, ולא מובן מה מצאו להם המחזיקים במקרה זה להסכים ל"הסדר" עם בן דב שאינו כולל פירעון חובות משמעותי, ובכל זאת כולל המשך השליטה בידי בן דב עצמו, כאילו עולם כמנהגו נוהג ולא ארע דבר. מדוע לא יוצע לאלתר לבן דב להעמיד מקורות לפירעון כל חובות טאו תשואות בע"מ או שחברה זו תכנס להליכי חדלות פירעון?

בהקשר זה ראוי להזכיר, כי אכן במקרים רבים הליכי חדלות פירעון פוגעים בשווי הנכסים של חברה. כך במיוחד כאשר החברה נהנית ממוניטין המקדם את עסקיה מול לקוחות או ספקים, או כאשר עסקי החברה והכנסותיה נשענים על היותה עסק-חי, או כאשר לבעלי המניות או להנהלת החברה קיים "ערך מוסף" ייחודי המסייע כשלעצמו בהשאת השווי של נכסי החברה. האם זה המקרה של טאו ובן דב? כנראה שלא.

במלוא הכבוד הראוי, טאו היא בעיקרה חברת החזקות ולא חברה עסקית "רגילה" הנשענת על מוניטין המקדם את עסקיה, וככל הנראה יכולת הפירעון של תאגיד זה אינו תלוי בהיותו בהכרח מנוהל על ידי בן דב, בלשון המעטה כמובן. גם תרומתו הכספית המוצעת של בן דב לנכסי החברה על פי ההסדר בטלה בשישים ביחס להיקף העצום של החובות. ואם יטען הטוען שהצבת בן דב בראש התאגיד לאחר ההסדר תועיל לעסקיו או לביטחון משקיעיו, נחפש כמובן את הקריצה בעיניו. נו באמת.

הליכי חדלות פירעון (פירוק או הקפאת הליכים) מציעים דרך נאותה, כלכלית ומוסרית לפיתרון תרחיש של חדלות פירעון מסוג זה: כינוס כלל נכסי החברה וניהולם בידי בעל תפקיד שימונה על ידי בית המשפט, עריכת חקירות נאותות באשר לדרכים שבה נוצרו החובות בהיקף ובמתכונת שנוצרו, ובעיקר: עריכת מכרז ראוי בין גורמים שונים בארץ ובעולם העשויים להתעניין ברכישת השליטה בחברה ולהציע סכומים גבוהים יותר מזה המוצע על ידי בן דב. לחילופין, ובהינתן שממילא רוב הסיכון נותר על שכמם של המחזיקים-הנושים יוכלו המחזיקים לעתור למינוי מנהל מוכשר לניהול החברה עד לימים טובים יותר ואז לפחות ייהנו מכל פירות הסיכון.

יהיה מי שיטען, כמובן, כי אחריתם של הליכי חדלות פירעון לא ידועה, ומוטב להסכים להסדר גרוע מאשר לפנות לבית המשפט. אלא שגם לכך ראוי להשיב: וכי לאחר ה"הסדר" המוצע מובטח פירעון החוב למחזיקים? ברור שלא! בדיקה נאותה של ההסדר המוצע מבהירה כי כל שיש בו הוא רק דחיית הקץ, תוך הותרת הרוב המוחלט של הסיכון לאי הפירעון שוב על ציבור המחזיקים. למרבה האירוניה, גם בתרחיש בעייתי זה מוצע ב"הסדר" לשמר את השליטה ואת עיקר הסיכוי ל-upside, בידי בן דב. לקרוא ולא להאמין.

חברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעל השליטה בה, ולכן בהעדר נסיבות מיוחדות הקבועות בחוק בעל השליטה אינו חייב לשאת או להשתתף בפירעון חובות החברה. אלא שבמצב כזה זכותם של הנושים לעתור להעביר את החברה להליכי חדלות פירעון, ובאמצעותם תועבר השליטה בנכסים לגורם שייטיב לנהלם, תוך שימוש באמצעים הקבועים בחוק להגדלת מסת הנכסים ככל האפשר, ולניהולם של הנכסים הקיימים בצורה מקצועית ואחראית לטובת הנושים בלבד. ומוטב שעה אחת קודם.

עו"ד עופר שפירא, שותף מנהל במשרד שפירא ושות', הוא מומחה לטיפול בחברות בקשיים