נס המרד

שבת, 13:30

לא דומה לכלום

הקטנוע עוצר בחריקה והנהג מסמן לי לרדת, היישר לתוך מסה ססגונית של שלטים כתובים ביד על קרטונים משומשים, סדיני ענק לבנים עם סלוגנים בסינית ואלפי אנשים שמניפים אגרופים וצועקים בקצב: דורשים את האדמות בחזרה, את הכבוד בחזרה, רוצים צדק, שפיכת דם לא תעבור בשקט. אלה הקריאות הקבועות בימים האחרונים בכיכר המרכזית של ווקאן, הכפר הסיני שהתקומם נגד השלטון.

קשה לתאר עד כמה המראה בכפר, ששוכן על החוף הדרומי של סין, 150 ק"מ מהונג קונג, חריג בנוף הסיני. לא חסרות מהומות באזורים חקלאיים בסין. למעשה, יש מאות אלפי תקריות בכל שנה, שנפתרות בהבטחות ופשרות או מדוכאות באלימות. אבל כאן, בכפר של 20 אלף תושבים, קורה משהו אחר.

כבר שבוע שבווקאן, בניגוד חריף לכל מקום אחר בסין, לא נראה צל צלם של מדי משטרה. אין כאן סיסמאות שחוקות על רקע אדום אלא סרטי אֵבֶל לבנים, ונושאי הנאומים מול מקדש מסורתי קטן אינם אנשי המפלגה אלא נציגים נבחרים של התושבים. האנשים בקהל מדברים בחופשיות ובנחת, בלי צורך להסתתר. בווקאן, לפחות לכמה ימים, קמה דמוקרטיה עממית של ממש. וזה עובד מצוין.

העצרת שאליה אני מגיעה מאורגנת למופת. היא מסתיימת בצעדה ברחובות הצרים לעבר בתי מידות שנבנו על אדמות שהתושבים טוענים שנגזלו מהם, אבל אין כאן ביזה או השחתת רכוש. אחר כך כולם מתפזרים לבתיהם - או לעמדות השמירה. גברים צעירים ממשיכים להתרוצץ בכפר, מדברים במכשירי קשר או טלפונים ניידים, מארגנים את יום ההתנגדות הבא.

דייגים בנמל הטבעי הקטן בכפר. שטח המדגה העשיר הופקע לטובת דיג מסחרי. שמצמצם משמעותית את הפרנסה של המתחרים | צילום: רויטרס

שבת, 15:30

אֵבֶל ושיכרון חופש

בקומה הראשונה נרות דולקים בין זרי פרחים, וטייפ משמיע מוזיקת אבל. בקומה השנייה, בחדר לא מסודר של בית קטן, יושבים האבלים, קרוביו של שואה ג'ינבו (43) - קצב, בעל עסק קטן למכירת סדקית ואחד מנבחרי התושבים - שמותו לפני שבוע הבעיר את הכפר.

הסיפור החל בספטמבר. מאות או אלפי תושבים (הגרסאות סותרות) הגיעו לבנייני הממשל בעיר הסמוכה לופנג כדי לעתור נגד הפקעת אדמותיהם. לטענתם, ועד הכפר, מינוי של המפלגה, הפקיע אדמות לצורכי פיתוח, וכשניסו למחות על כך הוכו; הם מציגים קטעי וידיאו שבהם נראים שוטרים מכים צעירים שידיהם מורמות. הממשלה טוענת שהמוחים התפרעו והיכו שוטרים. בכל מקרה, העניין הסתיים כשהממשל דרש מהתושבים לבחור נציגים למגעים עם השלטונות. הם בחרו בשואה ו־12 תושבים נוספים.

המגעים החלו, אבל המתח לא נרגע. בנובמבר הסתערו תושבים על משרדי הממשלה בכפר, ניפצו שמשות והרסו ציוד. המגעים נמשכו, אבל ב־10 בדצמבר פשטה המשטרה על הכפר ועצרה את שואה וארבעה נציגים נוספים. יומיים אחר כך קיבלה משפחתו ידיעה על מותו. הסיבה הרשמית: התקף לב.

"הם רצחו אותו. איך אפשר לומר שאבא שלי, שהיה אדם בריא, גדול וחזק, מת פתאום ממחלה בלי שום התערבות חיצונית?", אומרת שואה ג'יאנוואן (22), מורה בבית הספר בכפר. "ראינו סימנים על הגופה שלו. אחר כך השלטונות אמרו שתוצאות הנתיחה הראו שהמוות טבעי, אבל ראיתי את התמונות שהם הפיצו, הגופה שנותחה לא היתה של אבא שלי". היא הדוברת הלא רשמית של המשפחה; אמה ואחיה הצעירים מסתגרים בצערם, בעוד הגופה נמצאת בידי השלטונות. "התגובה של הכפר מחממת לי את הלב", היא אומרת. "אנחנו מרגישים פחות בודדים, אבל אני גם מודאגת מאוד".

מותו של שואה גרם לתושבים להיפטר מהזהירות ולהשתחרר מהפחד. הכפר התפוצץ בזעם, ואנשיו פשטו על תחנת המשטרה וגירשו את השוטרים והפקידים במקלות ואבנים. תגבורת משטרתית שהגיעה מהעיר ניסתה לדכא את המהומות בגז מדמיע וזרנוקי מים, אבל אלה רק הלהיטו יותר את התושבים, שהקימו בריקדות. מאז, ווקאן הוא כפר במצור, מוקף מחסומים משטרתיים, שקוע באבל ושיכור מתחושת החופש.

פינת אבל על נציג הכפר שואה ג'ינבו, שמותו בשבוע שעבר במעצר הצית את האש | צילום: איי אף פי

שבת, 19:30

כל הכפר יחצנים

קירות הכפר מעוטרים בתמונות של שואה עם הכיתוב "גיבור העם". קשישה שרואה אותי בוחנת את הכיתוב חשה להסביר לי במי מדובר. אחרי כמה מילים היא פורצת בבכי כאילו רק עכשיו שמעה על מותו. "האצבעות שלו היו שבורות, מעוקמות לאחור, איך דבר כזה יכול לקרות", היא ממררת בבכי.

נכנסתי לווקאן עם עיתונאים זרים נוספים, והתושבים מקבלים אותנו כמו אנשי יחסי ציבור מתורגלים. חלק מצעירי הכפר חיו בערים גדולות ומתועשות, חלק מבני המשפחות כבר נהפכו לעירוניים, והאינטרנט חיבר גם את הכפריים לעולם. כולם שם מבינים בדיוק איך המשחק מתנהל, ופועלים בהתאם: הילדים מחלקים דיסקים עם סרטים שמתעדים את השתלשלות העניינים, כולל אלימות משטרתית, המבוגרים מתראיינים בשמחה, בעלי הקטנועים מסיעים כל עיתונאי לכל מקום בכל שעה, וחרף המצור המקומיים דואגים להאכיל את הזרים. אפילו קם לו מרכז מדיה מאולתר בבית אחת המשפחות, שם העיתונאים תופסים מנה מוקפצת ואורז מעל הלפטופ, מחוברים לעולם דרך אינטרנט סלולרי. הממשל עוד לא ניתק את הכפר מהרשת או מהחשמל, אבל כהרגלו הוא מצנזר ומוחק ידיעות בתקשורת המקומית וברשת שעוסקות בנושא. ובכל זאת, הקמפיין של התושבים זוכה להצלחה, לפחות כל עוד מודדים אותה בהיקף החשיפה: פוסטים רבים בכל זאת מתפרסמים, והתקשורת הזרה מדווחת על הכפר בהרחבה. המאבק בין התושבים לשלטונות, אם כן, מתנהל כרגע בתקשורת, ועל העוצמה שבה ישמיעו את הגרסה שלהם לסיפור.

וגם במאבק הזה התושבים נזהרים. הם נשמעים כאילו חילקו להם דף מסרים, כולם מסונכרנים בפזמון אחד: אנחנו אזרחים נאמנים, אנחנו סומכים על המפלגה הקומוניסטית, אנחנו לא סומכים על השלטונות המקומיים בחבל ובמחוז, ורוצים שהממשל המרכזי בבייג'ינג יתערב. על המחסומים בכניסה לכפר הם הניפו את דגלי הרפובליקה העממית של סין, שלא יהיה ספק.

רק צעיר אחד שדיברתי איתו, ליאן (כל השמות בכתבה שונו מחשש לביטחון התושבים), הביע דעה קצת שונה. כשנשאל מה הוא מצפה שתהיה תוצאת ההתקוממות ומה הוא רוצה שיקרה, הוא עונה בפשטות: "זה כבר קרה. מה שיש עכשיו זה מה שאנחנו רוצים, שיניחו לנו לנהל את העניינים בעצמנו, לבחור את המנהיגים שלנו. לא צריך שום דבר אחר". השאלה היא כמה זמן זה יימשך.

בינתיים השלטונות זהירים. הם עוצרים עיתונאים שמנסים להיכנס לכפר בדרכים הראשיות, ונציגי מחלקת הפרופגנדה מחלקים להם עלוני הסברה בסינית ובאנגלית שמפרטים את גרסת המשטרה: הכפריים התפרעו, גרמו נזק לרכוש, מנהיגיהם העצורים הם פושעים, שואה מת מוות טבעי, והממשלה עושה כל מאמץ לחקור את טענות התושבים ולהיענות לדרישות, אם יימצאו מוצדקות. אבל בדרכים הצדדיות קל למדי להיכנס לכפר. השוטרים אינם טורחים לעצור את כלי הרכב שנוסעים לצד הכבישים הראשיים ממש לנגד עיניהם. זה חלק מהיד הרכה שהממשל נוקט בינתיים כלפי ווקאן - אולי כדי לחמש את עצמו לקראת המהלומה, אולי כגישה חדשה (מחוז גואנגדונג נחשב לליברלי ביותר בסין), ואולי כדי להגיש לאנשי ווקאן את החבל שבו יתלו את עצמם כשיואשמו מאוחר יותר בשיתוף פעולה עם כוחות זרים.

מחסום שהקימו התושבים בכניסה לכפר | צילום: רויטרס

שבת, 22:30

גם העשירים בפנים

את ג'יאנג אני פוגשת בהפסקה שלו, בין משמרת בחדר המצב של הכפר להתייצבות על אחד המחסומים בכניסה. הוא בן הכפר שעבד כמה שנים כפועל בשנג'ן, חזר ובנה כאן בית גדול הצופה אל הים. במילים אחרות, הוא אחד מבני המזל בכפר שאינם חיים בעוני מחפיר. אבל גם האדמות שהוא וקרוביו עיבדו במשך דורות הופקעו בהדרגה מאז 1995. על חלקן נבנה מלון, אחרות הוצפו במי מלח כדי להקים חוות סרטנים.

ג'יאנג עדיין מחזיק בשטרי הבעלות על האדמות, כמו סינים רבים אחרים. לפי האקדמיה הסינית למדעי החברה, כ־90% מהעתירות נגד עוולות שלטוניות בסין והרוב הגדול של המחאות האלימות עוסקות בהפקעת אדמות. לממשלות מקומיות, בעיקר עניות, אין הרבה דרכים אחרות לייצר הכנסה, ואין להן הרבה עכבות במכירת עוד ועוד חלקות לפרויקטי פיתוח. רבים מהפרויקטים האלה נכשלים, אבל רק לאחר שהתושבים - והמספר מסתכם במיליונים - כבר נושלו מביתם או איבדו את מקור פרנסתם. ההנהגה הבכירה של סין מזהירה שוב ושוב את השלטונות המקומיים שהפקעת האדמות היא מקור לתסיסה, אבל בפועל כמעט לא נעשה דבר כדי לרסן פקידים חמדנים, ופתרון מערכתי לא נראה באופק.

כך שלמרות הבית היפה, ג'יאנג הוא חלק מהמאבק. "עד לפני כמה חודשים היינו כל אחד לעצמו. לא היתה התארגנות, רק מעט עזרה הדדית. מאז שהחלטנו לעתור יחד נהיינו מאוחדים יותר, מאורגנים יותר. יש לנו יותר כוח ככה", הוא מהדהד את מה שרבים כל כך גילו במחאות מסביב לעולם.

ראשון, 9:00

לקחו את האדמה, ההר, הים

בנמל הטבעי של ווקאן, סירות הדייגים הקטנות עוגנות למרגלות גבעות מוריקות. הדייגים מפחדים לצאת אל הים; סירות משטרה כבר עצרו שם כמה מהם. שני נערים בני 15 מנסים לדוג בתוך הנמל. אחד מהם, סון, מספר על אביו הדייג ועל אמו, שמטפלת בחלקת השדה שנותרה בידי המשפחה. בקרוב, לקראת האביב, היא צריכה לזרוע, אבל כרגע היא מודאגת מאוד: המצור אינו מאפשר לקנות זרעים.

שלושה דייגים משיטים כמה עיתונאים זרים מחוץ לנמל, לבדוק היכן סירות המשטרה. הן עוגנות כרגע רחוק מאוד, בגדה הנגדית של המפרץ. זה מצור רופף, שנועד להפחיד, אולי להתיש, לא להרעיב.

אבל גם בלי מצור המצב בכפר קשה. אנחנו שטים אל האזור העשיר ביותר בדגה במפרץ, שמשמש חוות דגים. כבר לפני שנים הוא נחסם בפני המקומיים לטובת דיג מסחרי ברשתות ענק, שמצמצם את אוכלוסיית הדגים במהירות. זיהום ממפעלים קרובים תורם גם הוא את חלקו. הפיתוח המואץ בסין מעודד חברות גדולות ויזמים עם קשרים ממשלתיים להקים פרויקטים גרנדיוזיים, שמייבשים את מקורות ההכנסה של האזרחים. התופעות דומות בכל מקום במדינת הענק הזאת: אדמות מופקעות, מקורות מים מזדהמים, בעלי החיים נכחדים והכפריים מידרדרים לחרפת רעב. "הם לקחו את האדמות, לקחו את ההר, לקחו את הים. איך אנחנו אמורים לחיות?", מקוננת תושבת אחת.

ראשון, 15:00

בקיעים בסולידריות

הניסיון בבוקר נכשל, אבל בצהריים מצליחים רוכבי אופנועים להבריח לכפר שקי אורז, שמפיחים במטה הפעולה רוח קרב מחודשת. השקים האלה קנו להם עוד זמן; אין רעב בווקאן, אבל החשש הוא שהמצור יתהדק. בינתיים, בשוק, כמה תושבים מוכרים ירקות מהגינות הפרטיות שלהם, וסוחר אחד מגיע עם כלוב גדול מלא תרנגולות שקנה בכפר סמוך.

גם בשוק אומרים התושבים ש"כל הכפר יחד, חוץ מהחברים של הפקידים". אבל התמונה מורכבת יותר. כאלף תושבים מצדדים בממשלה וקוראים להסדר תמורת פירוק הבריקדות והסגרת מנהיגי המאבק. בחלק מהבתים, מאחורי דלתות סגורות, אני מוצאת תושבים שאינם משתתפים בהפגנות. "אני איש עסקים. הם איכרים. אין לעניין הזה קשר אליי", אומר אחד מהם, בתוככי המסעדה הסגורה שלו. אתה תומך בממשלה, אני שואלת. "אני לא מבין בעניין. אני רק רוצה שזה ייגמר ושוב תהיה תנועה על הכביש, שיבואו לקוחות".

ראשון, 18:30

רב־סרן שמועתי

אחד התושבים מגיע למרכז התקשורת ומספר שעשרה ילדים שיצאו ללימודים בחטיבת הביניים האזורית מוחזקים בידי המשטרה כאמצעי לחץ על הוריהם. במשך כל היום טלפונים בכפר צלצלו ותושבים קיבלו איומים ודרישות להסגיר את המנהיגים. מהומה מתעוררת. שעה של חרדה עוברת על הכפר כולו עד שמתברר שהילדים תעו בדרך וחזרו הביתה בשלום. אבל המתח בשיאו, ממתין לשמועה הבאה שתקפיץ את כולם.

השעות נוקפות, ואיש לא הולך לישון. המחסומים מאוישים, מכשירי הקשר פועלים, ובחצות אני מוצאת את בר האינטרנט, שהוא גם מועדון מה־ג'יאנג, הומה. באחד הבתים מנגנת מוזיקת קריוקי. ואז מגיעה עוד שמועה - המשטרה תנסה לפרוץ הלילה.

הפגנה בכפר. התושבים מתנהגים כאילו חילקו להם דף מסרים | צילום: רחל בית אריה

שני, 9:30

מי בעצם מפחד כאן

לילה שקט עבר על ווקאן, למרות השמועות, ואני יוצאת אל שולי הכפר. ליד הדרך המובילה לכביש הראשי עומד מלון גדול, מהודר, חיקוי קיטשי של מוטיבים יווניים עם מזרקה במרכזו. הוא היה אמור להיפתח בשנה הבאה, ועומד עכשיו עזוב. מסביבו שדות בר נטושים, מוקפים גדרות. תושבי ווקאן אומרים שכל השטח היה אדמה שלהם. "על רוב מה שהם לקחו הם אפילו לא בנו שום דבר. הפקידים מכרו את האדמה בזול לקבלנים, ואלה יושבים ומחכים שמחיר הנדל"ן יעלה", אומרת וואנג (50) . "מה שמפריע לנו הוא חוסר השוויון. הילדים של הפקידים ומקורביהם הולכים לבית הספר עם טלפונים ניידים ששווים עשרת אלפים יואן, הילדים שלנו לא הולכים לבית הספר בכלל. בגיל 14 הם נאלצים לצאת לעבוד כי אין לנו כסף".

זה, בקצרה, הסיפור של סין כולה, ובעצם של כל משטר מפלגתי. בכפרים מרוחקים הוא תמיד יותר קיצוני. ועכשיו, סביב הבריקדות שחוסמות את הכניסה לכפר, אנשים מתחילים לרוץ הלוך ושוב. מתברר שמשלחת של כל 21 ראשי הכפרים השכנים באה לבקר. כולם, כמובן, נציגי הממשל, אותם פקידים שנואים. הם נכנסים לכפר, צועדים בנחת אל המטה, מתיישבים במרפסת הפתוחה ומצהירים שבאו לחפש פתרון. "אם באתם לתמוך בנו אתם מוזמנים, אבל פתרון רק הממשל המרכזי יכול לתת", עונה להם נציג התושבים. הם יושבים שם כשעה וחצי, מקשיבים לטענות ונראים המומים מעט: ספק אם מישהו מהם ישב אי פעם בפגישה פתוחה לציבור ולתקשורת. "באנו לכאן בעצמנו, אנחנו רוצים לעזור", אומר לי צ'ן ג'ינטאו, מזכיר המפלגה של הכפר לונגטואו הסמוך. "החלטנו בעצמנו לבוא, לא הממשלה ארגנה אותנו", מתעקשים חבריו. תושבי ווקאן מתייחסים להצהרות בספקנות, אבל מעבירים דרכם את הדרישות: קודם כל, שהכפר יקבל בחזרה את הגופה של שואה והעצורים ישוחררו, אחר כך אפשר להמשיך במשא ומתן על החזרת האדמות, תוך מעורבות של הממשל המרכזי.

אחד התושבים לוקח אותי הצידה, מצביע על אחד ממזכירי המפלגה ואומר: "אני יודע שהאיש הזה בעצמו מכר אדמות של איכרים בכפר שלו. הם באו לפה כי הם מפחדים שאותו דבר יקרה גם אצלם".

גם הממשל המרכזי מפחד. המרד הזה כבר חשוף וגלוי, ואם ינסו לדכא אותו בכוח, יידרש כוח רב, שפיכות הדמים עלולה להיות קשה והשערורייה הבינלאומית תהיה אדירה. מצד שני, הממשל אינו יכול להיענות לדרישות התושבים, צעד שייתפס כחולשה ואכן יצית את המרד בכפרים נוספים, באזור ובכלל. בינתיים, בייג'ינג אינה עונה, מעדיפה להמשיך להתייחס לעניין כתקרית בטיפולו של הממשל המקומי. ספק רב אם בחדרי החדרים של השלטון מישהו מכין תוכנית אסטרטגית לטיפול מערכתי בכל הבעיות האלה. הסינים מצוינים בלהרוס ולבנות, רפורמות עומק הם כבר שנים נמנעים מלעשות.

שני, 15:00

תקופת ההמתנה

התושבים מתכנסים לעוד עצרת המונית, שביעית בתוך שבוע. לין זולואן, אחד משני מנהיגי המאבק, מסתודד עם כמה פעילים. הוא כנראה האדם הבודד ביותר בכפר: כשהכל ייגמר, קרוב לוודאי שחלק מתביעות התושבים ייענו או יגולגלו בצינורות הביורוקרטיה, אבל המנהיגים ייאסרו במהירות. לין יודע שהוא כאן על זמן שאול, כמו המאבק שהוא מוביל. "אפילו אם היינו עשויים מברזל הם היו יכולים לפרק אותנו בקלות", אמר לאחד העיתונאים מוקדם יותר. התקשורת, חומת המגן הטובה ביותר של התושבים, תיעלם מכאן בקרוב, ולין מתכנן את הצעד הבא - צעדה המונית, דרך מחסומי המשטרה המקיפים את הכפר, אל לופנג. כן, כולם יודעים שזה עלול להידרדר להתנגשות אלימה, ומקווים שבייג'ינג בכל זאת תושיע אותם לפני כן. "אין לנו דרך חזרה עכשיו", לין אומר, "אנחנו ממשיכים לסמוך זה על זה - ועל המפלגה הקומוניסטית".

שלישי, 19:30

עושים היסטוריה

אחר הצהריים מגיעות חדשות: בעיירה סמוכה, חואה־מן, עשרות אלפים יצאו להפגנה וחסמו את הכביש המהיר מבייג'ינג להונג קונג. בייג'ינג כבר בלחץ מהתפשטות ההתקוממות: מחר בבוקר יגיע לאזור סגן מושל המחוז, שהוא גם חבר בכיר בממשל, בניסיון לנהל משא ומתן עם התושבים לעיני כלי התקשורת.

הווקאנים מפרקים את המחסומים. לא ברור אם הבעיות שלהם ייפתרו בסוף התהליך הזה, אבל ווקאן כבר עשה מה שאף אחד לא הצליח, והפך את מה שקורה בכפרי סין לנושא שאי אפשר יותר להתעלם ממנו.