צילום: צביקה טישלר
השבוע: מדינה של אחרים
קשה לעכל שההתרחשויות שקורות כאן לאחרונה הן חלק משגרת היומיום במדינה הדמוקרטית שלנו - הדרת נשים, האדרת מנהיגים - הגיע הזמן שהרוב השפוי יתעקש לשוב ולתפוס את מקומו בספסלים הקדמיים
טניה רוזנבליט זכתה לצל"ש ציבורי משום שהתעקשה על זכויותיה, זכויותינו, לא בנאום חוצב להבות אלא במעשה אחד בסיסי - היא נדבקה לכיסא שלה בקדמת האוטובוס ולא זזה. מה שעד לא מזמן יכול היה להיחשב להצצה אנתרופולוגית לתוך כת סגורה הפך לבבואה העגומה שלנו. אם מדובר בשירת נשים, בישיבה באוטובוסים, או באימון במכון כושר של מוסד אקדמי. ציבור גדול מרגיש שהקו האדום נחצה. זו הסיבה שטניה זכתה לתמיכה ציבורית רחבה, לחיבוק מיניסטריאלי משר התחבורה וזו הסיבה שראש הממשלה פתח השבוע את ישיבת הממשלה עם מניפסט "שמירת המרחב הציבורי...".
זה אותו ראש ממשלה שבקדנציה שלו המושג הדרת נשים הוטבע בשדרה הראשית של המרחב הציבורי, ולא יהיה נכון לומר שראש הממשלה אינו מכבד נשים. נהפוך הוא. הרגישות והחיבה שנתניהו מרעיף על רעייתו מעוררת השראה, אבל איכשהו עד לשבועות האחרונים הוא לא שם לב שגורמים בקואליציה שלו מעודדים הדרת נשים או לחלופין הקמת יחידות טרור יהודיות.
במקרה של הדרת נשים מיותר יהיה למנות "אלוף פיקוד איראן" כדי להבין את העומק האסטרטגי של הבעיה, אם כי הכותרת הולמת למדי. יתרה מזאת הציבור החרדי ברובו אינו תומך בהפרדה באוטובוסים ומתנגד להקצנה הדתית, אף שאם תוקם חברת אוטובוסים פרטית "כשרה" הוא ישתמש בה. הציבור הזה הוא ציבור צייתן, נוהה אחרי סמכויות רבניות ונוח להיכנע ללחץ של קומץ קולני משום החשש מנידוי חברתי מהמחנה.
אילו הציבור החילוני, שלעת עתה הוא הרוב במדינה, יאמץ את דרכה של טניה רוזנבליט תצליח הדמוקרטיה הישראלית לשמור על צביונה והמתונים במגזר החרדי יקבלו זריקת עידוד ותמיכה. הדרך לשוב להיות מדינה שפויה עוברת בין היתר דרך קיום האיסור על הפרדה במרחב הציבורי - באוטובוסים, בטקסים או במכוני כושר של מוסדות אקדמאיים. לא יעלה על הדעת שהטכניון, מוסד אקדמאי בעל שם עולמי, יאפשר להדיר נשים ממכון הכושר של המוסד, ואין זה משנה שהדרתן נעשתה ב־11 בלילה.
השבוע ברגע הזוי אחד אפשר היה לחשוב שאנחנו חיים במדינה טוטליטרית, אי שם במזרח אסיה. בטקס הזיכרון שנערך לנספים באסון הכרמל מנחה הטקס, דן כנר, כמו שדרן רדיו צפון קוריאני, חלק דברי שבח מוכתבים לראש הממשלה. קים ג'ונג איל, הדיקטטור מצפון קוריאה מת השבוע. האיש היה רודן אכזר שהתעלל בבני עמו. אפילו בבדיחות הדעת לא הייתי משווה את נתניהו ל"מנהיג היקר" מצפון קוריאה. הפלוני מלשכת נתניהו, שבסך הכל רצה להרעיף על הבוס מחמאה נרחבת, הזריק לו מנת יתר והתוצאה גול עצמי מגלומני מבדח. אילו נתניהו יכול היה הוא היה מוחק את המילים מהפרוטוקול... אבל הוא לא יכול.
3 תגובות לכתיבת תגובה