"לא כל זיהום מזיק, צריך לאזן בין תועלת בריאותית לעלות"
חברות האנרגיה והתשתיות טוענות שהחקיקה הסביבתית בישראל מחמירה מדי ופוגעת בתעשייה. במשרד להגנת הסביבה לא מתרגשים: "הרגולטור לא חייב להסכים עם המפוקחים"
מחקר של חברת הייעוץ לקסידל, המתמחה במשפט וברגולציה בינלאומיים, טוען כי במדינת ישראל לא נעשית בדיקה מקיפה של עלות לעומת תועלת למשק של חוקים סביבתיים. לטענת המחקר, שיופץ בין משרדי הממשלה הרלבנטיים בימים הקרובים, באמצעות בדיקת עלות־תועלת ניתן למנוע מראש קבלת החלטות סביבתיות שעלותן גבוהה מתועלתן.
המחקר הוזמן על ידי המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה השייך לחברות האנרגיה, הכימיה והתשתית הגדולות בישראל. הוא בוחן את מדיניותן של מדינות ה־OECD והאיחוד האירופי לגבי בחינת ההשלכות העתידיות של חוקים סביבתיים על המשק כולו. מהממצאים עולה כי במדינות המערביות, בניגוד לישראל, מבצעות הערכה מוקדמת הבוחנת את ההשפעה העתידית של רגולציה חדשה בטרם קבלתה. שיטה זו מאפשרת לקובעי המדיניות לקבל החלטות מושכלות יותר בענייני סביבה.חקיקה בהסכמה או בכפייה
הרעיון לבחון את ההשלכות הרחבות של חקיקה סביבתית אינו חדש: כבר ב־1996 מינה השר להגנת הסביבה דאז יוסי שריד ועדת בראשות פרופ' אורי מינגלגרין, כדי שתגבש מודל שיביא בחשבון מגוון רחב של שיקולים לפני קביעת תקנה סביבתית. הוועדה המליצה כי כל חקיקה סביבתית תעבור דרך ועדת תקינה, שתשקלל את העלויות והתועלות של החקיקה המוצעת ותשאף להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על כל הצדדים. ב־1998 החליטה הממשלה לאמץ את המלצות הוועדה, אולם ועדת התקינה לא התכנסה כבר מ־2001.
במשרד להגנת הסביבה מסבירים כי ועדת התקינה לא הוכיחה את עצמה. "התפיסה שלפיה הרגולטור צריך להגיע להסכמה עם בעלי העניין והגופים המפוקחים כדי לקדם תקינה חדשה או חקיקה חדשה, הנה מיושנת ובלתי רלבנטית. התניה זו מהווה למעשה הפקעה של סמכויות הרגולטור, שהוא הגוף שנדרש לתת דין וחשבון לציבור".
פרופ' מינגלגרין מהמכון למדעי הקרקע, המים והסביבה במרכז וולקני לא מסכים שהמלצות הוועדה שברשותו מיושנות. "עדיף להגיע להסכמות עם התעשייה מאשר להילחם בה", אמר מינגלגרין ל"כלכליסט". "ההסכמה מראש טובה גם לסביבה וגם לגופים הירוקים. כך צריך לקבל החלטות סביבתיות. התעשייה לא שמה מקלות בגלגלי התקינה, אבל מעוניינת בהגדרות מדויקות של התקנות ולא בהחלטות אקראיות של פקידים למיניהם".
3 תגובות לכתיבת תגובה