חקר ביצועים: השנה של אובמה, מרקל והמחאה

זו היתה השנה שבה צעירים מכל העולם התחילו להרגיש לא נעים לחיות על חשבון ההורים. השנה שבה הם הפסיקו לברוח אל הציניות ואל הסמים, התפכחו וגילו שאין להם כלום: לא כסף, לא ביטחון תעסוקתי, בטח שלא עתיד. הם הבינו שצריך לקום, לקחת אחריות ולעשות מעשה, לפני שיהיה מאוחר מדי. במילים אחרות: הם נאלצו להתבגר. אתה מתחיל לחשוד שאתה מתבגר כשהלהקות שאתה אוהב לא רק מתפרקות, אלא כבר מתאחדות. אתה יודע שאתה מבוגר כשילדים סביבך מתלהבים מדברים שהלהיבו אותך כילד ואז נהפכו לאאוט מוחלט, כלומר משחקים בדרדסים והולכים לסרט של "החבובות". ואתה מתחיל להזדקן כשאתה בודק את מצב ביטוחי הבריאות ומוטרד מאוד מהפנסיה שלך. אבל היי, זקן זה חכם. זו היתה השנה שבה החכמנו.

מיכל פלד פליישר

ג'וזף שטיגליץ | צילום: בלומברג

"המאיון העליון נהנה מהבתים הטובים ביותר, הרופאים הטובים ביותר, החינוך הטוב ביותר וסגנון החיים הטוב ביותר, אבל יש דבר אחד שכסף לא יכול לקנות: את ההבנה שגורלם של האנשים במאיון העליון מחובר לשאלה איך חיים 99 האחוזים האחרים. לאורך ההיסטוריה, זה משהו שהמאיון העליון לומד בסופו של דבר. מאוחר מדי". את המשפטים האלה כתב חתן הנובל ג'וזף שטיגליץ כבר בחודש מאי. באותו חודש החלה המחאה החברתית בספרד. ביולי היא התעוררה בישראל. בספטמבר היא הגיעה גם ללונדון ולניו יורק, ומשם לרחבי ארצות הברית. הסיסמה "אנחנו ה־99%" נהפכה לאבן היסוד של המאבק האמריקאי. שטיגליץ נהפך, ביום אחד, לנביא הזעם של מעמד הביניים, וירד אל הרחוב עם מגאפון. עם כלכלנים כאלה, אולי עוד יהיה טוב.

שאול אמסטרדמסקי

אזרחי כל העולם עמדו השנה על זכותם לדמיין אפשרויות אחרות. אחרי שנים של תחושה שאנחנו חיים בטוב שבעולמות האפשריים (רע ככל שהוא יהיה) - פתאום זה לגיטימי ואפילו אופנתי לערער על יסודות הקפיטליזם, להתווכח בלהט מהי דמוקרטיה ואפילו לאוורר מהבוידעם מושגים מוקצים כמו אנרכיזם. כן, אנרכיזם. תחשבו על המושג הזה מה שתחשבו, אבל קשה להתעלם מהתפקיד המרכזי ששיחקו האנרכיסטים בתוך קלחת הדעות והאיזמים שבעבעה השנה בכיכרות. הטיפוסים מגודלי השיער האלה הם מי שזרעו את היסודות למודל "האסיפה הכללית", ולא פחות חשוב מכך לרעיון ה"פעולה ישירה": הרעיון שבמקום לדרוש דרישות ממנהיגינו המפוקפקים, הגיע הזמן לקום ולעשות מעשה בעצמנו, או במילותיו של האנתרופולוג האנרכיסט דיוויד גרייבר, פעולה ישירה היא לא הדרישה לחופש, אלא "ההתעקשות המתריסה לנהוג כאילו אתה כבר חופשי".

טלי שמיר

הוא מעצבן, מרגיז ומנצל את האלמוניות כדי לפרסם דברים שלא היה מעז להגיד בשמו המלא, אבל הטוקבקיסט האנונימי הוא חלק בלתי נפרד מהרשת. ועכשיו הוא נמצא בסכנת הכחדה. בכל העולם פעלו השנה בעלי הכוח - ממשלות, אנשי הון - כדי לוודא שמישהו יהיה אחראי על כל הדבר הזה שנקרא אינטרנט, ובעיקר על התכנים שמפרסמים הגולשים. הדרישה לביטול האנונימיות ולזיהוי מלא התרחבה והתחזקה. המטרה, עקרונית, טובה: למנוע השמצות, הסתה ופרסומים שקריים. אבל בלי האנונימיות ברשת אין צ'אנס לשמוע את קולותיהם של הנרדפים, המתחבטים, המהססים, אין הדלפות על חברות וממשלות, אין אפשרות לארגן הפגנות. בלי הטוקבקיסט האנונימי לא היה קם המפגין האנונימי, איש השנה של מגזין "טיים". אולי זה מה שכל בעלי הכוח רוצים, בעצם.

איתי שמושקוביץ

ברק אובמה | צילום: בלומברג

בהיסטוריה נחרתות לרוב נקודות ציון דרמטיות - לידה או מוות, עלייה או נפילה. אף אחד לא זוכר את שנות ההבשלה או הגסיסה שקדמו לאירועים האלה. 2012 היא שנת בחירות, ולכן בהכרח תיצרב בהיסטוריה של ארצות הברית ושל ברק אובמה. אבל כשההיסטוריונים יסתכלו אחורה, הם יראו ש־2011 היתה השנה שבה אמריקה של אובמה לקחה פנייה לא נכונה. החוב עבר את התקרה, דירוג האשראי המושלם אבד, המשקיעים לא נוהרים בחזרה לשוק האמריקאי גם כשהוא אחד היחידים בעולם שמתאושש, סין וברזיל נושפות בעוז בעורפה של הכלכלה הגדולה בעולם, וכל השיטה שעליה היא מבוססת מוטלת בספק. כבר לא כל כך משנה אם אובמה ייבחר לכהונה שנייה - את הזוהר של כלכלת אמריקה כנראה אף נשיא כבר לא יוכל להשיב.

סופי שולמן

גוש היורו במשבר חריף: אירופה קטנה על גרמניה

זאת היתה שנה רעה לאירופה, ומחודש לחודש המצב רק הידרדר. לא משנה מה עשו מדינות היבשת כדי לשכנע את המשקיעים שהן מסוגלות לעמוד בחובותיהן, התשואות על האג"ח רק טיפסו והאמון המשיך לצנוח. אבל התחושה הקשה באמת התעוררה מהפרדוקס שהמשבר הזה הוליד: אירופה יצרה את האיחוד כדי להחליש את גרמניה של אחרי המלחמה, והגתה את היורו כדי להחליף את הטנקים שלה בשטרות צבעוניים. והנה, עשור בלבד אחרי השקת המטבע, וברלין חזקה מתמיד. ב־2012 תצטרך היבשת להחליט אם היא מפנימה את הדומיננטיות הנצחית של גרמניה או דוחה אותה, במחיר של פירוק הגוש. כדאי רק שההחלטה תתקבל לפני שהניסוי המוניטרי הזה יעלה בלהבות.

ארז רומס

ביל גרוס | צילום: בלומברג

אנליסטים ומנהלי השקעות בכל העולם לא מצטיינים ביכולות חיזוי יוצאות דופן, ומי שכבר מצליח לפגוע בול מוכתר מיד כ"גורו". ב־2011 נפלו גם המעטים האלה. ביל גרוס, למשל, שכונה "מלך האג"ח", הימר השנה נגד איגרות החוב הממשלתיות של ארצות הברית, אך אלה התגלו דווקא כהשקעה הטובה ביותר. מה שדפק השנה את התחזיות הכלכליות לא היה הכלכלה, אלא האירועים הפוליטיים. המשבר המתגלגל באירופה, ההתקוממויות העממיות במדינות ערב וההתקוטטות בין אובמה לקונגרס, שכמעט הביאה את ארצות הברית לחדלות פירעון, הם אלה שריסקו את שוקי ההון בשיעורים דו־ספרתיים. מתברר שזאת הפוליטיקה, טמבל.

גבי קסלר

הלוליינות הפיננסית שהפגינו ראשי היורו השנה הצליחה להסתיר את מצבם האמיתי של הבנקים באירופה. באף ביסטרו פריזאי או בית בירה גרמני לא מורגשת הסערה שבפתח, אבל 2011 כבר סיפקה את הפרומו. לפני שבוע התברר שיותר מ־500 בנקים נזקקו למימון חירום בהיקף של מאות מיליארדי יורו, והשבוע נרשמו בבנק המרכזי של אירופה בראשות מריו דראגי הפקדות של כ־400 מיליארד יורו ביום אחד. עד כה הבנקים האירופיים נהגו להפקיד כסף זה אצל זה, אבל גם הם כבר איבדו את האמון במערכת שהם עצמם מניעים. ומערכת בנקאית הרי בנויה על אמון; כשהאמון הזה נסדק, וכשאין מדינות עם כיסים מספיק עמוקים כדי להשיב אותו על כנו, הקריסה של בנקים היא בלתי נמנעת. היכונו ל־2012.

גולן פרידנפלד