אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הנסיך מבל אייר

הנסיך מבל אייר

מוחמד חדיד נולד בנצרת, גדל במדינות ערב ונהפך לטייקון נדל"ן בלוס אנג'לס. הפליט הפלסטיני מרים שם טירות ענק, שם את הכסף מכיסו, מתכנן בעצמו, בוחר לבד כל רהיט ויצירת אמנות, לפעמים גם גר בהן קצת. בסוף הוא מוכר אותן בעשרות מיליוני דולרים, בעסקאות היקרות באמריקה. ותמיד, הוא אומר ל"מוסף כלכליסט", יש קונים. עכשיו אפילו יותר מתמיד

29.12.2011, 10:12 | ניר נתן, לוס אנג'לס

כבר בכניסה ברור שזה לא עוד בית פאר בבל אייר, שכונת היוקרה במערב לוס אנג'לס. שביל מרוצף אבנים מסותתות, מזרקה גדולה ובנטלי בחניה מזמינים פנימה. בכניסה ממתין לי משרת צעיר, שמוביל אותי דרך אולם כניסה ענק עם תקרה גבוהה במיוחד אל חדר מגורים עצום, ספון עץ. ריהוט קלאסי כבד, פסנתר כנף, יצירות אמנות יקרות על הקירות ופסלונים קטנים על השולחנות יוצרים תחושה של מוזיאון פרטי. הכל כאן בומבסטי, גדול מהחיים.

ושם אני פוגש אותו. "שלום, אני מוחמד", הוא אומר ולוחץ את ידי במרץ. הוא בן 63, אבל נראה צעיר יותר, בלוק של פלייבוי הוליוודי - שזוף, רזה, שיער קצת מתארך, בג'ינס אופנתי, חולצה שחורה וז'קט. מוקפד מאוד.

באותה קפדנות הוא בחר כל פריט ופריט, תכנן בעצמו כל פרט בארמון הזה, ובעשרות בתים אחרים. מוחמד חדיד, מיזמי הנדל"ן הבולטים בארצות הברית, מי שהקים את רשת המלונות ריץ קרלטון והשם המוביל בתחום של מגורי אולטרה־יוקרה, הוא נדל"ניסט שעושה הכל - מתכנן, בונה, מעצב, מוכר. את הבית הזה, Le Belvedere, למשל, מכר לפני כשנה בסכום המוערך ביותר מ־50 מיליון דולר, בעסקה הגדולה ביותר של בית פרטי בארצות הברית באותה השנה.

זה לא הבית המפואר ביותר שעליו הוא חתום: חדיד הוא מותג, תו תקן ליוקרה ייחודית, לא משוכפלת, בארצות הברית, אירופה, מקסיקו. אדם שהוא חברה, ומרים ארמונות פאר משלב הקרקע הריקה ועד שהוא מוסר ללקוחותיו מוצר מוגמר, מלוטש עד אחרון הפרטים, במחיר שמתחיל ב־20 מיליון דולר ובעסקאות היקרות בשוק. אחוזת Palazzo do Amore שחדיד בנה שווה היום, להערכתו, כ־125 מיליון דולר. יש בה יותר מ־4,600 מ"ר בנויים בשטח מבודד שנהנה מפרטיות מרבית במיקום מעולה בבברלי הילס, עם נוף מרהיב, מבנה מרכזי ענק, בית אורחים גדול ווילה ל"בידור", כולל דיסקוטק, למשל. עכשיו היא מוצעת להשכרה ב־195 אלף דולר לחודש, שכן כבר אינה משמשת את הבעלים, איל הנדל"ן היהודי והפעיל הדמוקרטי ג'ף גרין, שגרף הון עתק משורטים על הסאב־פריים.

אלה האנשים שחדיד עובד איתם - ה־1%, מיליארדרים מקומיים וזרים ששום טלטלה נדל"נית וכלכלית אינה מרחיקה אותם מלבנות או לקנות עוד בית פאר. "שוק בתי היוקרה חזק מתמיד", אומר חדיד ל"מוסף כלכליסט", בראיון ראשון לתקשורת הישראלית. "המצב לא משפיע על השוק הזה לרעה, להפך. רוב הקונים הללו מחפשים השקעה בארצות הברית משום שערך הדולר יורד. במקום להחנות את כספם בבנקים, הם מעדיפים שהוא יהיה מושקע בנכס או בבית שיוכלו בסופו של דבר למכור ברווח, או לגור בו".

עד שהקונה האלמוני של Le Belvedere יחליט לגור בו, חדיד גר שם, שומר על הבית וממתין להשלמת ארמון אחר שהוא בונה לעצמו. בתים אחרים הוא משכיר בסכומי עתק, ומכל פרויקט גוזר קופון נאה. אבל זה לא רק הכסף. חדיד, יליד נצרת, 1948, הוא צאצא של דאהר אל־עומר, בן למשפחת זידאן, קרובי משפחתו של הנביא מוחמד. אל־עומר היה שליט הגליל תחת המשטר העותמני במאה ה־18 ואחראי לבנייה מאסיבית בחיפה, בעכו ובנצרת; כמה מארמונות הפאר שהקים עדיין עומדים על תלם (אחד, למשל, שימש את עיריית נצרת עד שנות התשעים). כך שיוזמות הנדל"ן הגרנדיוזיות שחדיד בונה בארבעת העשורים האחרונים - מגדלי משרדים, מלונות ובשנים האחרונות בעיקר אחוזות פאר - הן מבחינתו המשך למורשת המשפחתית. את מה שאבותיו עשו בגליל הוא עושה בלוס אנג'לס.

La Belvedere של מוחמד חדיד La Belvedere של מוחמד חדיד La Belvedere של מוחמד חדיד

 

מוכר פנטזיות, בהנחה

חדיד, מהנדס וארכיטקט בוגר נורת'ווסטרן ו־MIT, בונה פרויקטים שהוא יוזם, קונה קרקעות במיקומים מעולים ומרים אחוזות, או, עכשיו למשל, שכונה אקסקלוסיבית בשטח הפנוי האחרון בבברלי הילס - וגם בונה בתים לפי הזמנה. הלקוחות מכתיבים כללי יסוד, וחדיד דואג לכל השאר. "אני One man show", הוא אומר, "אני מעביר להם את הבית מוכן לגמרי למגורים, מרוהט ומסודר. הבית מותאם לטעמו של הקונה, לגילו, לגודל המשפחה, לצוות שמגיע איתו. לאחד הקונים, למשל, היו 14 בני משפחה ו־14 אנשי צוות, כך שהוא היה זקוק ל־28 חדרי שינה. ואני מציע להם עסק משתלם, הם בעצם קונים נכס בהנחה. אם הם היו צריכים להפעיל קבלן, ארכיטקט ומעצב נפרדים שיבנו להם פנטזיה, זה היה עולה להם 100-60 מיליון דולר. אצלי התהליך גם קצר ויעיל יותר, אני שולט על כולו, מתחילתו ועד סופו. חצי שנה מוקדשת לתכנון ואישורים, ואז עוד שנה וחצי לבנייה. בתוך שנתיים הבית גמור".

איך זה קורה כל כך מהר?

"כשאתה עושה הכל בעצמך, זה נעשה קל יותר. אתה לא חייב לדווח לאף אחד או לסכם עם אף אחד, ואתה יכול לשמור על איכויות בנייה בסטנדרטים שלך. יש לי מאות עובדים שמכירים את טיב העבודה שאני עושה, אז אנחנו בונים מהר מאוד".

הוא איש מקצוע מיומן. קבלן יעיל, וגם מי שמגלגל סכומים אדירים. אבל הוא גם אמן. מצייר המון, ציורי ענק, ומציג בגלריה על שמו שפתח לאחרונה באזור ווסט הוליווד בלוס אנג'לס. "פתחתי אותה ברגע של חוסר שפיות", הוא צוחק, "החלטתי למלא את הקירות באמנות שלי, וחשבתי שאולי אם אנשים אוהבים את זה אפשר גם למכור את זה. קודם הייתי אמן, אחר כך החלטתי לעבור לעיצוב. אבי רצה שאהיה מהנדס, אני רציתי להיות אמן - אז זה השילוב שיצא".

כצייר אין לו סגנון מוגדר. גם כארכיטקט לא. הבתים שהוא בונה שונים בתכלית זה מזה. Le Belvedere, למשל, בנוי בסגנון קלאסי, מעין שאטו צרפתי. במקסיקו בנה בסגנון ים־תיכוני עם נגיעות מקומיות. בלוס אנג'לס הוא נוטה לשלב סגנונות - קלאסי, ים־תיכוני, מקסיקני, אפילו מודרני לחלוטין. מה שמשותף להם הוא כמובן תג המחיר, והעובדה שהקונים בדרך כלל לא מתהדרים בהם, ומבקשים לשמור על אלמוניותם.

אחד מחדרי האוכל ב-Le Belvedere. ריהוט כבד, פסנתר כנף, פסלים מפוזרים. הכל בומבסטי, גדול מהחיים אחד מחדרי האוכל ב-Le Belvedere. ריהוט כבד, פסנתר כנף, פסלים מפוזרים. הכל בומבסטי, גדול מהחיים אחד מחדרי האוכל ב-Le Belvedere. ריהוט כבד, פסנתר כנף, פסלים מפוזרים. הכל בומבסטי, גדול מהחיים

עם זאת, האירוע המפורסם ביותר שנקשר לבית של חדיד הוא מותו של מייקל ג'קסון, חברו של חדיד ומקורב למשפחתו. ב־2004 מכר חדיד להוברט גוז, מנכ"ל מותג הביגוד אד הארדי, בית בהולמבי הילס, ליד בל אייר, תמורת 18.5 מיליון דולר. גוז השכיר את הבית, וג'קסון חי בו בשנים האחרונות של חייו ובו גם הלך לעולמו. הוא שילם עבור הבית, שבו שבעה חדרי שינה ו־13 חדרי אמבטיה ושירותים, 100 אלף דולר לחודש. מאז מותו של ג'קסון גוז אינו מצליח למכור את הבית, אבל תכולתו, כולל חפצים שחדיד בחר או עיצב, נמכרה בסוף השבוע שעבר במכירה פומבית.

חדיד לא מתקשה להיפרד מחפצים כאלה או אחרים, גם לא מבתים, אפילו אם חי בהם בעצמו כמה שנים. "אני ממשיך הלאה", הוא אומר ביובש. "כל בית נשאר ואני משתנה, ורוצה לעבור לפרויקט הבא".

מה יהיה הבית הבא שלך?

"אני בונה בית ליד מלון בברלי הילס, בית קלאסי מבחוץ ומאוד מודרני מבפנים, הכל לבן, השיש, הקירות. אני אגור בו כמה שנים, ואז אמשיך לפרויקט הבא".

ויש קונה לכל בית?

"אינשאללה".

עובדים, קונים טירה, מה הבעיה

אל הבית החדש הוא יעבור כבר בשבועות הקרובים. את הקרקע קנה כבר לפני שש שנים, הרס את הבית שניצב במקום ובנה במקומו טירה בהירה, כ־4,000 מ"ר, עם 13 חדרי שינה, 10 חדרי אמבטיה, אולם הקרנה עם 50 מושבים, חמאם, בריכה מקורה, מרתף יין לעשרת אלפים בקבוקים, אולם נשפים וחניון תת־קרקעי ל־24 מכוניות, ריהוט מודרני ושלל פריטי אמנות.

נתונים כאלה, שפעם זכו לסיקור נלהב ומעריץ בכלי התקשורת, נתפסים היום כחטא, מנקרים עיניים. המפגינים בוול סטריט איבדו את הסבלנות לפאר כזה, הזירה הפוליטית ממוקדת בהצלת הכלכלה הקורסת, והדיון הציבורי עוסק, מכל היבט, בפער האדיר בין המיליארדרים לכל השאר, ה־99% שנאבקים על הישרדותם. חדיד מנסה להיות זהיר כשהוא מדבר על המשבר. את ההפגנות, למשל, הוא משווה להפגנות האביב הערבי: "הרעיון טוב, אבל לא תרגמו אותו למשהו ממשי, כי אין מנהיג שמוביל את הדבר הזה".

אובמה יכול לשנות את המצב?

"אי אפשר להאשים אותו במצב, הוא ירש אותו מבוש, וגם לא בכך שהכלכלה עוד לא מתאוששת. עד שהשינוי ניכר בשטח נדרשות ארבע־חמש שנים".

מה דעתך על הרעיון לצמצם את הפער באמצעות הגדלת המס שמשלמים העשירים? יש מיליארדרים כמו וורן באפט שתומכים בכך.

"זה רעיון מצוין. מי שמרוויח הרבה, ראוי שישלם יותר. אבל זה לא יביא לשינוי ממשי במצב. אם תיקח מיליארד מכל מיליארדר, זה עדיין יהיה טיפה בים בהשוואה לחוב של ארצות הברית (15 טריליון דולר). אני לא בטוח שכולם כאן בבברלי הילס שותפים לדעתי, רובם מעדיפים לשמור כמה שיותר כסף לעצמם".

ואתה לא חש איזו אי־נוחות? בימים כאלה יש איזה סטייטמנט חברתי גם במה שאתה עושה, בבניית בתים ששוויים 50 או 100 מיליון דולר.

"בעלי הבתים האלה הם אנשים שעבדו קשה כל חייהם. אם הפנטזיה שלהם היא להתגורר בבית בשווי עשרות מיליוני דולרים, יש להם זכות מלאה לעשות זאת, לא משנה מה המצב הכלכלי. צריך לזכור שאלה אנשים שאינם מושפעים משערי הריבית או מהכלכלה של ארצות הברית. חלקם מאירופה, חלקם מהמזרח התיכון או מהמזרח הרחוק. גם בקרב אמריקאים, הקצה העליון של השוק חזק. יש מתעשרים חדשים, מפייסבוק, מזינגה, מחברות אחרות, צעירים שרוצים להוציא את הכסף עכשיו וליהנות מהחיים היום".

חדיד בתיאטרון הפרטי ב-Le Belvedere. "אני One man show" חדיד בתיאטרון הפרטי ב-Le Belvedere. "אני One man show" חדיד בתיאטרון הפרטי ב-Le Belvedere. "אני One man show"

 

המורשת של פלסטין־ישראל

חדיד עצמו, גרוש פעמיים ואב לשתיים, חי כמו לקוחותיו. כבר ב־1989, בכתבה שהוקדשה לו ב"פורצ'ן", הוערך הונו ב־100 מיליון דולר. בחזית הבית חונה בנטלי קבריולט של 400 אלף דולר, חדיד מארח בבית מסיבות, אפילו צילומים לריאליטי "עקרות הבית של בברלי הילס", המקור ל"מעושרות", התקיימו שם.

כבר יותר מ־20 שנה הוא בבברלי הילס, אחרי שלאורך השנים הבסיס שלו היה בוושינגטון. ב־1948, הוא מספר, "שלחו את אבי באוטובוס למצרים ואותי ואת אמי ואחיותיי העלו על משאית למחנה פליטים בסוריה, שם פגשנו את אבי רק אחרי שנה". אביו, יליד צפת, היה עיתונאי ב־Voice of America ומרצה לספרות שמצא עבודה בדמשק. המשפחה עברה לסוריה, ומשם ללבנון, לתוניסיה וליוון, עד שהתיישבו בוושינגטון כשחדיד היה בן 14. מאז הוא אמריקאי, עם שרידים קלים של מבטא. בתחילה בנה בנייני משרדים בוושינגטון ובתים בעיירת הסקי היוקרתית אספן, קולורדו, ובשנות השמונים היה הבעלים של רשת המלונות ריץ קרלטון והרחיב אותה משמעותית. "היו לי פרויקטים בכל רחבי ארצות הברית", הוא מספר, "אבל בסוף שנות השמונים השוק קרס, והחלטתי לעבור לחוף המערבי, לשנות את מצב הרוח שבו הייתי שרוי בוושינגטון - ולהתחיל את חיי מחדש כאן בבברלי הילס". החברה שלו, Hadid Development, בונה מאז בעיקר במערב לוס אנג'לס, אבל גם במקומות נוספים. עכשיו, למשל, היא מקימה במקסיקו עיירת נופש סגורה של 20 וילות פאר, וקומפלקס מלון ודירות במרוקו.

ההיסטוריה האישית שלו תמיד ברקע. "אני ממשיך את השושלת, את הבנייה של סב סבי, שהיה לו החזון לבנות בפלסטין־ישראל", הוא מצהיר בגאווה ומציג בפניי ספר עתיק בערבית שסוקר את אינספור הבתים שבנה דאהר אל־עומר לפני כ־250 שנה. לחדיד אין תחושת בעלות עליהם, למעשה הוא מציג עמדות יוניות מאוד ואופטימיות מאוד בנוגע לפתרון הסכסוך. מכאן גם בא הצירוף שהוא משתמש בו, "פלסטין־ישראל": "עלינו לגור יחד כקהילה אחת, כי אף אחד לא יעזוב. אני רואה את שני העמים כאחד".

"פלסטינים הם כמו יהודים", אמר בעבר, "הכל נלקח מהם אז הם ניסו להיות אנשי עסקים טובים יותר, לנתק את עצמם מהסטריאוטיפ ולבנות חיים חדשים". כעת הוא מספר לי: "קרוב לוודאי שיש לי יותר ידידים ישראלים ויהודים מפלסטינים וערבים, פשוט כי יש יותר ישראלים ויהודים בלוס אנג'לס. אחיי הישראלים קרובים אליי ואני קרוב אליהם, אנחנו מסתדרים ללא בעיות ואני מאמין שעלינו לתרגם את זה גם לפוליטיקה. אז הכל יהיה יותר טוב".

מוחמד חדיד מוחמד חדיד מוחמד חדיד

 

אשמח לבנות במולדת שלי

עכשיו, באחוזה המפוארת כל כך הזאת בברלי הילס, חדיד נזכר בביקור הראשון שלו בישראל מאז עזב ב־1948. זה קרה בסוף שנות התשעים, כששמעון פרס ויאסר ערפאת יזמו כנס לפיתוח כלכלי, וחדיד הוזמן להשתתף בו. "רציתי להגיע לפני כן, אבל פחדתי פחד מוות להגיע לשם". כשבא סוף סוף, פגש בביקורת הדרכונים שוטרת גבולות צעירה, ששאלה אותו כמה שאלות ובסוף, כשהחזירה לידיו את הדרכון החתום, אמרה לו: "ברוך שובך הביתה". "זה היה כל כך מתוק! זה היה דבר יפה מאוד לומר לי. זו מחווה של רצון טוב. כמה מילים יפות וכבוד הדדי יכולים לקחת אותך רחוק. ישראלים לא יכולים להתנשא על הפלסטינים, להכות אותם ולצפות מהם שינהלו משא ומתן. צריך להבין ששני הצדדים לא עוזבים, והם יחיו יחד זה לצד זה, לא משנה מה יקרה. בשלב מסוים איכשהו הנכסים והאנשים ישתלבו זה בזה, אנשים הרי מתאהבים. ברגע שיבינו שחייבים לכבד זה את זה, אפשר יהיה לנהל משא ומתן על בסיס כבוד הדדי, הבנה הדדית וצורך הדדי".

ומה עם ההתנחלויות?

"אני לא מאמין שצריך לחסל את ההתנחלויות. במקום לעקור את המתנחלים מאדמתם ומבתיהם וליצור עוד שנאה, בנה לידם עוד 7,000 בתים ותן אותם לפלסטינים. כל מה שהצעירים מחפשים הוא מקום מבטחים, גג מעל לראשם, עבודה, בתי ספר לילדים, חופש, זהו. קח את הכסף שנתנו לבנק העולמי, שנתן לערפאת - ובנה ערים. תראה שלצעירים שרצו להתאבד יש פתאום סיבה לחיות".

ומה בנוגע לירושלים?

"ירושלים היתה ותמיד תהיה עיר בינלאומית. אני לא יודע איך יימצא פתרון, אבל מישהו חייב לוותר על משהו, כי כאמור בסופו של דבר כולם יחיו יחד".

אתה רואה עצמך בונה במזרח התיכון?

"בניתי בקטאר בשנות השבעים־תחילת השמונים. בנייה באזור יכולה להיות כלכלית, אבל אני לא כל כך מכיר את השוק. המנטליות שלי היא במידה רבה אמריקאית. הייתי שמח לבנות בפלסטין־ישראל כי זו המולדת שלי, אפילו נפגשתי עם אהוד אולמרט כשהיה ראש עיריית ירושלים והוא רצה שאחזור לבנות".

ואולם הביקור בירושלים אכזב אותו. "אתה רואה את העצבות", הוא אומר. "גם בנצרת הבתים של בני משפחתי, משפחת אל־זייתוני, שעוד חיים בעיר, מתפוררים, והעיר לא מתוחזקת היטב". ועדיין, הוא אופטימי מאוד, מסתכל קדימה. "צריך לשכוח מהעבר. מה שקרה באוסלו, מה שקרה ב־1967 וב־1948, למי אכפת? שכח ממה שקרה ב־500 השנים האחרונות ובוא נדבר על ההווה והעתיד".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

45 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

41.
אין דבר שכזה פליט פלסטיני זו המצאה של מדינות ערב
פליט הוא אחד שנאלץ לנטוש את ביתו עקבפעולת כוחות זרים. הפלסטינים גרמו באופן ישיר למצב בו הם נמצאים היום. אין דבר שכזה פליט בן פליט. יש טמפיט בן טמפיט. הפלסטינים מנסים להפוך לגוף היחיד בעולם אשר השייכים אליו הם לנצח המדוכאים והמסכנים. הגיע הזמן שנפנים ,אין פליטים פלסטינים. יש אנשים אשר חושבים שישגו משהו מכך שיגדירו עצמם פליטים. אך דור שלישי לפליטות. זו ההמצאה בה' הידיעה של הערבים הקוראים לעצמם פלסטינים.
רונן , צפון  |  31.12.11
לכל התגובות