קרב חתולים בצמרת

אדם לינדמן, אספן האמנות הוותיק, לא צפה את טונות הביקורות השלילית שהוטחו בו החודש, אחרי שהכריז מעל דפי ה"ניו יורק אובזרבר" שהוא מתכוון להחרים את יריד האמנות הגדול בארצות הברית, ארט באזל במיאמי. לינדמן קרא לקוראי העיתון לעשות כמותו, והכריז על הקמת תנועת "כיבוש ארט באזל מיאמי ביץ'” שמטרתה, לא פחות, “לתקן אחת ולתמיד את הרעות החולות של ממלכת ירידי האמנות העולמיים".

לינדמן הודיע חגיגית שהוא לא מתכוון להגיע ליריד שנעשה, לדבריו, אירוע "מביך" והפך למסיבה ראוותנית של סלבס, מותגים, אמנות זולה ושמוזינג במקום שיעסוק בענייני אמנות רציניים. “למה אני צריך לחכך מרפקים על כל הצבועים ורודי הטרנדים האלה?" התלונן לינדמן. אלא שכמה ימים אחר כך הוא נצפה באחת מהמסיבות ביריד, כשהוא צמוד לכוס משקה ומוקף בתיאורטיקנים דגולים של אמנות כמו שון פן ופריס הילטון.

פומפוזיות טהורה

לינדמן, בנו של המיליארדר ג'ורג' לינדמן ובעלה של הגלריסטית עמליה דיין, הוא אספן אמנות שמחזיק בעבודות של האמנים היקרים ביותר בעולם, ביניהם אנדי וורהול, ג'ף קונץ, דמיאן הירסט וטקאשי מורקמי. מדי שבוע הוא מפרסם ב"אובזרבר" טור, שבו הוא משתף את העולם בהגיגיו ובמעלליו כ"אינסיידר" של עולם האמנות. לרוב נכנסים טוריו של לינדמן לאוזן אחת של עולם האמנות ויוצאים מאוזנה השנייה, אבל הטור של תחילת דצמבר, כאמור, הצליח להפוך אותו לשיחת העיר של סצנת האמנות.

לינדמן. ירידי אמנות לאספנים בלבד | צילום: בלומברג

בראש המקטרגים עמד מבקר האמנות המשפיע ג'רי סאלץ, שהקדיש ללינדמן טור ב"ניו יורק מגזין" שנקרא: “נסיך האחוזון העליון רוצה שתדעו שפחות כיף היום לקנות אמנות". סאלץ כתב שהוא מסכים עם לינדמן שירידי האמנות נעשו גועליים, “אבל כך גם הוא (לינדמן – ט"ש): הבוז המלא בעצמו לירידי אמנות ולכל מי שמשתתף בהם לא בא מסלידה מהמערכת", כתב סאלץ. "זו פומפוזיות טהורה שנהנית מהדרה של אנשים, וזו בדיוק ההתנהגות שגורמת לאירועים האלה להיות אפילו עוד יותר דוחים". את הטענה של לינדמן, לפיה ”ירידי אמנות צריכים להיות לאספנים בלבד. אם אתה לא בא לקנות אמנות, צא לעזאזל החוצה", תרגם סאלץ: “הישארו בחוץ, אתם ה־99.999 אחוזונים ללא הכסף".

בתגובה לתלונה של לינדמן על כך שהיריד מוצף במסיבות של מותגים שמנסים למכור את המוצרים שלהם – מטוסים פרטיים, מכוניות ויהלומים – סיפר סאלץ שגם לינדמן נהג לארגן בירידי אמנות אירועי פרומו נוצצים לאחת החברות שלו, שעוני Ikepod, שכל שעון שלה נמכר בכמה עשרות אלפי דולרים. את חוסר העקביות של לינדמן (שקרא להחרים את היריד ואז הגיע אליו) השווה סאלץ ל”חיה שאוכלת את החרא של עצמה”.

"יורו־טראש"

הנקודה המעניינת בכל הסיפור היא שלינדמן אינו לבד. גם צ'ארלס סאצ'י, האספן והפרסומאי הבריטי הנודע, עלה לכותרות החודש כשהטיח ביקורת קשה בעולם האמנות, וטען שקניית אמנות היתה לספורט אוליגרכי, יורו־טראש וולגרי. סאצ'י, כמו לינדמן, הוא מקרה משונה של אספן עשיר עם משיכה לזוהר ולאמנים־סלבריטאים עם מחירים מנופחים, שהופך פתאום את עורו ומבקר תופעה שהוא עצמו אחד הסמלים המובהקים שלה.

סאצ'י. מבקר תופעה שהוא אחד מסמליה | צילום: בלומברג

מה בדיוק קורה פה? האם זהו עוד ניסיון של עשירי עולם האמנות לאותת ל־99% האחרים שהם מבינים את רחשי לבם? שהם יודעים שכדי שאמנות תשמור על הערך שלה, תשומת הלב לא יכולה להתרכז רק בכ־75 אמנים מיליונרים ובמסיבות לקידום מכירות של מטוסים פרטיים? או שמא זוהי בכלל זעקת המצוקה של המולטי־מיליונרים, שנבהלו מהמיליארדרים ה"יורו־טראשים" שתופסים במהרה את מקומם?

על פי סאלץ מה שקורה פה הוא "שלב הירייה בפצועים". "כולם יודעים שמשהו רע מתבשל", הוא כותב בטור שלו, "שאיזשהו סוף או פיצוץ הכרחי בינות למחירים המופרכים, הבזבזנות המופקרת, הסגידה לאמנים־סלבריטאים וההתנהגות הדוחה של העשירים, המתייחסים לאמנות כלא יותר מאשר בידור".