הניצול נאור

האם מותר לישראל לנצל את אוצרות טבע של הגדה? פסק הדין של בית המשפט העליון, שהתפרסם בשבוע שעבר, מעורר את הרושם שבית המשפט משלים עם פעולת המחצבות הישראליות בשטח סי של הגדה המערבית (60% מהגדה שבשליטת ישראל), אף שתוצרתן משמשת בעיקר את השוק הישראלי. עם זאת, בית המשפט המליץ שלא לפתוח מחצבות ישראליות חדשות בגדה.

פסק הדין הוצא בעתירה שהגיש לפני קרוב לשלוש שנים ארגון "יש דין" באמצעות עו"ד מיכאל ספרד. העתירה ביקשה להפסיק את עבודתן של 12 מחצבות ישראליות החוצבות אבן וחומרי בניין בשטח ההררי של יהודה ושומרון. לטענת ארגון "יש דין", חל איסור מוחלט על פי המשפט הבינלאומי לעשות שימוש בנכסי ציבור לטובת המדינה הכובשת, למעט לצרכים ביטחוניים.

טענת ישראל: המחצבות מעסיקות 200 פלסטינים

מנגד, טענו נציגי הממשל הישראלי בגדה ובעלי המחצבות, כי בהסכם אוסלו נקבע שהמחצבות בשטח סי ימשיכו לפעול כבעבר בתקופת הביניים של ההסכם. בנוסף, נטען כי המחצבות מעסיקות יותר מ־200 פלסטינים ומשלמות דמי חכירה ותמלוגים לממשל הישראלי, שעמדו על כ־25 מיליון דולר בשנת 2009, ושמופנים לטובת תושבי האזור.

בתחקיר שהוגש לבית המשפט התברר שחלק מהמחצבות החלו לפעול לפני יותר מ־30 שנה על פי אישורים של הממשל הישראלי. כ־94% מכלל תוצרי המחצבות הישראליות בגדה מועברים לתחומי מדינת ישראל. בשטח סי קיימות גם מחצבות ומנסרות אבן בבעלות פלסטינית, וגם רוב תוצרתן, כ־80%, משווקת לתחומי ישראל. תעשיית הבנייה בישראל תלויה במידה לא מבוטלת במחצבות מהגדה, המספקות כ־25% מהצריכה של חומרי החציבה של ישראל.

ההחזקה הממושכת דורשת התאמה בדיני הכיבוש

בפסיקתו התייחס בית המשפט למאפיינים הייחודיים של הכיבוש הישראלי בגדה, שהעיקרי בהם הוא משך תקופת ההחזקה הארוכה. "דיני הכיבוש המסורתיים מחייבים התאמה להתמשכות ההחזקה, להמשך החיים הסדירים באזור ולקיום היחסים הכלכליים בין שתי הרשויות - המחזיקה והמוחזקת", נכתב בפסיקה. בכך חזר בעצם בית המשפט העליון על עמדתו המסורתית, שקובעת כי בשטח הפלסטיני שנכבש ב־1967 נוצרה מציאות חדשה שלא מאפשרת את החזרת הגלגל לאחור; בין השאר, בגלל הנזקים הכלכליים שייגרמו לשני הצדדים.

בית המשפט קיבל את טענות המדינה שהמחצבות מספקות פרנסה ל"היקף לא מבוטל של פלסטינים", ושהתמלוגים המשולמים לישראל משמשים למימון פרויקטים לטובת האזור. "המחצבות תורמות גם לפיתוח כלכלי ולמודרניזציה של האזור כמו הכשרת עובדים, ואחוזים ניכרים מתוצרת החציבה משווקים בתחומי האזור לפלסטינים ולמתיישבים ישראלים", נכתב בפסיקה.

אף שרוב תוצרי המחצבות עוברים לתחומי ישראל, דחה בית המשפט את טענת "יש דין", והבליט אינטרסים כלכליים משותפים של הישראלים הכובשים והפלסטינים הנכבשים.