להמיר את הצמיחה במדדים אחרים

המאקרו־כלכלה המודרנית מתייחסת לצמיחה מהירה ויציבה בתור חזות הכל בבואה להתוות מדיניות. המסר הזה מהדהד בדיונים פוליטיים, בחדרי ישיבות של בנקים מרכזיים ובכותרות העמודים הראשונים של העיתונים. אך האם באמת יש היגיון בהסתכלות על צמיחה כמטרה המרכזית והנצחית, כפי שספרי לימודי הכלכלה מטיפים?

אז נכון, מבקרים רבים של שיטת הסטטיסטיקה הכלכלית הנהוגה כיום קראו להכנסתם של משתנים נוספים לבדיקת רווחה כלכלית, כמו תוחלת חיים בעת הלידה, אוריינות וכד'. הערכות המביאות בחשבון משתנים אלה פורסמו לאחרונה: מדד האו"ם לבחינת התפתחות אנושית, והוועדה שהוקמה על ידי ממשלת צרפת לבדיקת ההתקדמות הכלכלית והחברתית של האנושות הם רק שתי דוגמאות לכך. בראש הוועדה הצרפתית ישבו כלכלנים ידועי שם כמו ג'וזף שטיגליץ, אמארטיה סן וז'אן־פול פיטוסי.

נופלים קורבן לראייה סטטיסטית צרה

העניין הוא שאנו ניצבים בפני בעיה עמוקה אף יותר מראייה ססטיסטית צרה: הכישלון של תיאוריות הצמיחה המודרניות להדגיש במידה מספקת שבני האדם הם יצורים חברתיים. הם מעריכים את רווחתם האישית גם בהתאם למה שהם רואים מסביבם, ולא רק באמצעות סטנדרט אבסולוטי.

הכלכלן ריצ'רד איסטרלין הפתיע כשהראה כיצד סקרים על אושר גילו מעט מאוד התקדמות בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, חרף הגידול החד שנרשם בכלכלות העולם באותה התקופה. מיותר לציין שהתוצאות של איסטרלין נראות פחות סבירות עבור מדינות עניות מאוד, שבהן כל עלייה במשכורת מסייעת לאזרחים לשפר לאין ערוך את תנאי חייהם.

לעומת זאת, בכלכלות המפותחות, התנהגות היא ללא ספק אחד המשתנים החשובים בבחינת האופן שבו מעריכים בני האדם את רווחתם. אם כך, בדיקה למשל של הגידול היחסי בהכנסה החודשית עשויה לגלות תוצאות אחרות לגמרי מאשר בחינה של הצמיחה בהכנסה של אדם מסוים ביחס לעמיתיו.

למען ההגינות, יש לציין שקיים חלק מסוים וקטן בספרות המקצועית, שמצביע על העובדה שבני האדם גוזרים רבות מסביבתם ההיסטורית או מתנאי החברה שלהם לצורך ביצוע החלטות ומחשבות כלכליות. למרבה הצער, המודלים הללו מאפשרים מעט מאוד מקום לבדיקה, הערכה או פירוש.

התמקדות אובססיבית במשכורות

יש משום האבסורדיות באובססיה למקסם את הצמיחה ארוכת הטווח במשכורות תוך התעלמות מהסיכונים והמשתנים הכרוכים בכך. ניקח לדוגמה ניסוי פשוט. דמיינו לרגע שתחזיות ייצפו שההכנסה הלאומית לנפש (או כל מדד רחב אחר) תצמח ב־1% בכל שנה על פני המאות הבאות. המגמה הזו כבר קורית בעולם בשנים האחרונות. עם צמיחה שנתית של 1% בהכנסות, הדור שייוולד בעוד 70 שנה מהיום ייהנה מכמעט פי שניים מההכנסה הממוצעת. על פני שתי מאות תצמח המשכורת הזו בכמעט פי שמונה. כעת דמיינו לעצמכם שאנו חיים בכלכלה שהצמיחה במשכורת הלאומית שלה תעמוד על 2% בשנה. במקרה הזה, ההכנסה תוכפל רק אחרי 35 שנה ותכפיל עצמה פי שמונה תוך 100 שנה בלבד.

אפילו אם בני האדם יתרכזו באופן צר במחשבה על צאצאיהם, עדיין נרצה להאמין שהם יגדלו בסביבה משגשגת וצומחת באופן מתמיד. אז נכון, בעולם האמיתי מדינות רואות צמיחה מתמדת כאינטגרלית לביטחונן הלאומי ולמעמדן הגלובלי. גם המדינות בעלות החובות הגדולים - המרכיבות את רוב העולם העשיר כיום - זקוקות לצמיחה כדי לחלץ את עצמן מהמצב הקשה. במצב של חוסר ודאות נראה לא נאות לפקפק בהכרח הצמיחה. אך מצד שני, משבר הוא בדיוק ההזדמנות לחשוב מחדש על המטרות ארוכות הטווח של המדיניות הכלכלית הגלובלית.

הכותב הוא מרצה לכלכלה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת הרווארד

פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט"