היכל הקריסטל בארקנסו

מה רוצים מאליס וולטון? בסך הכל עשתה מעשה יפה. היורשת חובבת האמנות שלפה מכיסה 1.2 מיליארד דולר ושכרה את שירותיו של האדריכל הישראלי־קנדי הנודע, משה ספדיה. זה בנה לה מוזיאון שאין שני לו: קומפלקס אימתני בן שמונה מבנים, המחוברים בגשרים ונושקים לבריכות, שמימיהן מגיעים ממעיין סמוך.

וולטון לא מיקמה את המוזיאון במטרופולין מתוחכם, אלא בלב יער בבנטוויל, עיירה עלומה יחסית במדינת ארקנסו, שמספר תושביה כ־35 אלף. המוזיאון פתוח לקהל הרחב ומציג את אחד מאוספי האמנות האמריקאית המשובחים בעולם: אוספה הפרטי של וולטון, שערכו נאמד במאות מיליוני דולרים. וכל זאת בחינם.

מוזיאון קריסטל בריג'ס נפתח לפני כחודשיים וכבר זכה ליותר מ־90 אלף מבקרים. הוא נכנס לרשימת יעדי הטיול החמים ל־2012 שפרסם המגזין "Travel and Leisure", וקיבל אינספור תשבחות על איכותו. אפילו רוברטה סמית', מבקרת האמנות הקפוצה של "הניו יורק טיימס", אמרה שלא מדובר בסתם ניקור עיניים צעקני או הפגנת שרירים של בעלת הון. “המוזיאון מעביר את הרעיון שאמנות, כמו מוזיקה וספרות, איננה מותרות לשעות הפנאי ואינה שייכת רק לעשירים, אלא היא כלי הכרחי לחיים שלכולם צריכה להיות גישה אליו", אמרה.

אלא שבסיפורים מסוג זה תמיד קמים להם המצקצקים. אחד מהם הוא העיתונאי ג'פרי גולדברג מ"האטלנטיק", שטען כי המוזיאון הוא אמנם "הצלחה אסתטית" אבל גם "טרגדיה מוסרית". מדוע? כיוון שוולטון היא אחת מששת היורשים הגדולים של סם וולטון, מייסד רשת הקמעונות וולמארט (שגם המטה שלה באותה בנטנוויל). וול-מארט היא המעסיק הפרטי הגדול ביותר בעולם, עם יותר מ־2 מיליון עובדים, והיא ידועה במחיריה הזולים שבאים, פעמים רבות, על חשבון שכר העובדים. לאורך השנים היא הואשמה בתשלום שכר רעב, באיומים, בפיטורים לא חוקיים וביציאה בגלוי נגד התאגדויות עובדים.

”אני משלם משכורות נמוכות. אני יכול לנצל את זה. אנחנו הולכים להצליח", אמר פעם וולטון על המדיניות הזאת. והם הצליחו, ובגדול. משפחת וולטון מחזיקה היום בהון של 93 מיליארד דולר, וממשיכה להרוויח יפה על אף המיתון. על פי הכלכלנית סילביה אלגרטו, לששת היורשים לבית וולטון יש הון הזהה בגודלו לזה של 30 האחוזונים התחתונים בארצות הברית - כלומר יותר מ־100 מיליון איש!

בחודש אוקטובר האחרון, בשעה שאליס וולטון היתה עסוקה בסידורים אחרונים לפתיחת יצירת האמנות שלה, הודיעה וול-מארט שהיא מקצצת משמעותית בתנאי ביטוח הבריאות של עובדיה.

“מיקרוקוסמוס של חוסר שוויון אמריקאי", כתב גולדברג, ואמר שבמקום מוזיאון, או בנוסף לו, עדיף היה לו אליס וולטון היתה משקיעה את כספה בשיפור תנאיהם של עובדי וולמארט. גולדברג הודה שלוולטון אין שליטה אמיתית במדיניות החברה (מדובר בחברה נסחרת, ולה אין תפקיד בה), אך הוסיף כי היא יכולה, למשל, לתרום עבורם מרפאה ניידת.

אבל האם זה באמת משנה? אליס וולטון החליטה לקחת חלק מההון שלה ולחלוק אותו עם הציבור. היא עשתה מעשה יפה, ללא ספק, אבל זה לא משנה את הכיעור המובנה בכל הסיפור. השאלה הגדולה היא לא מה וולטון עושה בכסף שלה, אלא למה, לעזאזל, כל כך הרבה כסף הגיע לידיים שלה מלכתחילה.