בדוחק

בית התמחוי של עמותת "לשובע", רחוב צ'לנוב בדרום תל אביב. יום שני, 12:00 בצהריים. בעוד 13 שעות תאשר הכנסת את חוק המסתננים החדש, שיעניק למדינה סמכות לעצור מסתננים למשך שלוש שנים בלי להעמידם לדין. ארגוני זכויות אדם יטענו שמדובר בחוק אנטי־דמוקרטי. את מאות המסתננים האפריקאים שעומדים כאן ומחכים לאוכל, מצבה של הדמוקרטיה הישראלית לא מעסיק: הם מתמקדים במצבה של הבטן הפרטית שלהם. יש בהם כאלה שלא אכלו כבר יומיים. חלקם אכלו לאחרונה ארוחה מלאה לפני ארבעה ימים.

רוב המסתננים שפוקדים את בית התמחוי הגיעו לארץ בחודשים האחרונים, רובם מהמדינות סודן ודרום סודן. חלקם יוכלו להיחשב כפליטים אך רובם הם מהגרי עבודה. התלאות שעברו בדרך, ותנאי המחיה הקשים בארצות מוצאם, גורמים לגן לוינסקי, שבו הם ישנים על הדשא, להיראות כגן עדן. "בימי גשם אנחנו ישנים ברחובות, מתחת לסככות של חנויות", מסביר אחד מהם בחיוך רחב. הוא מחפש עבודה כבר חודשיים ולא מוצא, אבל אינו מתלונן ואומר שהוא שמח שהגיע לכאן. "אתם אנשים טובים, שנותנים אוכל מצוין ומזין".

פליטים שפוקדים את בית התמחוי | צילום: עמית שעל

עד לפני כמה חודשים האפריקאים הגיעו לבית התמחוי שישה ימים בשבוע, אבל אז הם התחילו להציף את המקום. בית התמחוי, שחרת על דגלו כי "כל נזקק יקבל מזון ללא תשלום, ללא שאלות וללא צורך לעמוד בקריטריונים", נאלץ להגביל את הכניסה לשחורי עור ליומיים בשבוע, שני ורביעי בין 12:00 ל־14:00. גם בימים אלה, חצי מהמקומות נשמרים עבור ישראלים נזקקים.

ההגבלה ליומיים בשבוע יוצרת לחץ ודוחק בדלת הכניסה. התור מתחיל כשעתיים לפני תחילת הארוחה. כולם מנסים להיות ראשונים, חוששים שלא יישאר מספיק מזון או שלא יספיקו להיכנס עד 14:00. השומר שמופקד על הדלת מכניס כל אדם על סמך מקומות שהתפנו בפנים. אנשי "לשובע" מעידים שהלחץ בכניסה יוצר לעתים סיטואציות אלימות וגם עימותים בין המסתננים לישראלים.

עו"ד גלעד חריש, יו"ר עמותת "לשובע", מסביר כי בהתחלה שמחו בעמותה לעזור למסתננים, שהגיעו במספרים קטנים, אבל לפני שלוש שנים זה הפך למגיפה. עכשיו הם נאלצים להאכיל כ־700 מסתננים, ובכל שבוע מתווספים עוד כ־20. לטענתו מדובר במכת מדינה המתנקזת לאזור חלוקת המזון של העמותה בדרום תל אביב. "אנחנו המקום היחיד שמחלק מזון. זה יוצר לנו בעיה מאוד גדולה בקרב תושבי האזור. הם אומרים שאנחנו מושכים למקום אפריקאים שהופכים את חייהם לסיוט".

חריש נמצא בדילמה. מצד אחד הוא לא יכול להימנע מלהאכיל פיות רעבים. מצד שני, חלק גדול מהתורמים לעמותה מאיימים להפסיק את הסיוע הכספי אם זו תמשיך להאכיל את הפליטים. "מדובר במצב אבסורדי", אומר חריש: "את רוב המזון שאני מחלק הייתי מקבל משאריות של הצבא. עכשיו, בגלל ההתייעלות של ההסעדה הצבאית, כמויות המזון ירדו ואני פשוט לא יודע מה לעשות. מספר הפליטים גדל מיום ליום ואין מי שיאכיל אותם. גם אחרי שהקימו את הגדר על גבול מצרים ואת מחנה המעצר בנצרים, מי יטפל ב־30 אלף הפליטים שנמצאים פה?".

העובדים במטבח של "לשובע" הם אסירים שמבצעים עבודות שירות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, עוטים כפפות גומי. כמוהם גם הבחור שיושב בכניסה וגובה שקל מכל אחד שנכנס. הוא אומר שהוא מפחד להידבק מאיידס כאשר האפריקאים משלשלים שקל לידיו. "צריך לשחוט אותם", הוא מסביר. "הם הבעיה הכי בוערת שיש לנו במדינה. ברגע שנהרוג את כל מי שמגיע לפה, הבעיה תיפתר. הם לא ירצו לבוא לפה יותר".

גם אצל שאר האסירים שמחלקים את המזון אין אהדה כלפי המסתננים. הם מחלקים להם את האוכל בתיעוב מופגן. בעלי העסקים במתחם הסמוך לבית התמחוי מזדהים איתם. "עם ישראל עוד לא הבין שזו הבעיה המסוכנת ביותר שלו", אומר אחד מהם, שהעסק שלו נמצא ממש ממול. "לא הפלסטינים ולא אחמדיניגא'ד הם מה שיחסל אותנו, אלא הכושים האלה".