כנגד כל הסיכויים
העתיד מאיים על שחקן עבר בסרט "הארטיסט". קלישאה ככל שתהא, רק האמונה בדרכו חוללה את השינוי. "כלכליסט" מביא עשרה סיפורים של אחרים שהעזו והצליחו
הצלחת הסרט "הארטיסט" לא היתה ברורה מאליה. סרט אילם, בשחור־לבן, שהופק בתקציב נמוך יחסית עם במאי ושחקנים אלמונים, הפך להפתעה הקולנועית של השנה. ג'ורג' ולנטיין (השחקן ז'אן דוז'רדן) הוא שחקן מצליח בסרטים אילמים, ובואם של פסי הקול מאיים על הקריירה שלו. איש לא ציפה ש"הארטיסט" יהפוך לאחד הסרטים המדוברים בעולם, למועמד מרכזי בפרסי גלובוס הזהב ולמי שנחשב למועמד מוביל במירוץ לאוסקר. לקראת יציאת הסרט בישראל בשבוע הבא, כתבי "כלכליסט" סוקרים יוצרים ותופעות שעשו גם הם את הבלתי אפשרי, מנוצחים שהפכו למנצחים בתחומי הטכנולוגיה, האופנה, המסעדנות והאלכוהול, השיווק, הפרסום, הספורט, האדריכלות, העיצוב והאמנות.
איך אדריכלית שעבודותיה פנטזיונריות ולא פונקציונליות הפכה למובילה בתחומה?
זאהה חדיד עיצבה את העתיד וזכתה להכרה
זאהה חדיד היא אשה קיצונית מבית טוב. אדריכלית בריטית ממוצא עיראקי, שלמדה מתמטיקה באוניברסיטה האמריקאית בביירות ואדריכלות בבריטניה, שם היא מתגוררת עד היום. אמרו עליה שהעבודות שלה קיצוניות, שהבניינים שהיא משרטטת פנטזיונרים ולא פונקציונליים, זלזלו בכוח שנתנה לצורה החיצונית המרשימה. אף אחד לא האמין שהעבודות שלה באמת ייבנו. ב־1995 עיריית קרדיף, בירת וויילס, דחתה את בית האופרה העתידני שלה אף שניצחה בתחרות וגברה על מאות משתתפים. העיצוב נראה קיצוני ובלתי ישים. מספר מבנים נוספים שתכננה לא נבנו מעולם. לטענתה, היא נפלה קורבן לשנאת זרים ולשנאת נשים.
פריצת הדרך לא היתה ביום אחד. שנים של עבודה קדחתנית ונחישות חלפו מאז סיימה חדיד את לימודיה והקימה משרד עצמאי ב־1980 ועד שזכתה להכרה עולמית. היום כבר אי אפשר להתעלם מאישיותה ומסגנונה הבולט והייחודי. הבניינים בתכנונה מאופיינים בקווים מופשטים ורכים, והם נמוכים ורחבים בדרך כלל.
חדיד זכתה בפרסים אדריכליים רבים והחשוב מכולם היה פרס פריצקר לאדריכלות ב־2004, שהיא האשה הראשונה שזכתה בו. בנוסף הוענק לה תואר אבירות על תרומתה לאדריכלות. כמו כן היא נכללה ברשימת האנשים המשפיעים בעולם של מגזין "טיים" ב־2010. התכנון של חדיד לבריכת השחייה עבור אולימפיאדת לונדון 2012, כבר זכה להתגשם ולהיבנות.
ניצן דבי
איך מעצב־על החיה את הקריירה בעזרת מכירה ברשת קמעונאות עממית?
מייקל גרייבס משתף פעולה עם טארגט ומייסד אופנה חדשה
יוז'י יממוטו לאדידס? סטלה מקרתני לגאפ? מראני ל־H&M? אלון ליבנה לקסטרו? שיתוף הפעולה בין רשתות עממיות לבין מעצבים בעלי שם התחיל לפני יותר מעשור, מלווה בחששות, בעיקר חשש לפגיעה במעמדו של המעצב. בפועל התברר, ששיתופי הפעולה רק חיזקו את מעמד המעצבים והפכו אותם לשם שגור בכל בית.
המותג האמריקאי טארגט היה מפורצי הדרך בתחום, כשיצר קולקציה של כלי בית וחפצי נוי עם הארכיטקט־מעצב האמריקאי מייקל גרייבס.
כך תיאר גרייבס את תחילת התהליך: "דאגתי שהתקשורת והקולגות שלי יחשבו שאני חוצה גבולות. חשבתי שהם ירצחו את המהלך בביקורות מרושעות. אבל בסופו של דבר, יצא נגדנו רק מבקר מרושע אחד, ושאר העולם פשוט אהב את הקולקציה. אהבו את המחיר ואהבו את המוטיבציה".
מאז עשרות מעצבי אופנה, ארכיטקטים, שחקנים, דוגמניות ואחרים משתפים פעולה עם רשתות בהצלחה. כיום כבר נאלצות הרשתות להתחרות ביניהן בנישת שיתופי הפעולה הצומחת, ונדרשות להתאמץ קצת יותר. רק השבוע פרסמה טארגט את שיתוף הפעולה הבא שלה, הפעם עם מעצב האופנה ג'ייסון וו.
לרה רוטר
איך הפכה פרזנטורית אפורה, לא צעירה ולא דוגמנית למותג פרסום משכנע?
ג. יפית ממוקמת בצמרת משרדי הפרסום בישראל
זה נראה ארכאי, לרוב מעלה גיחוך, והרבה פעמים נדמה שהטקסטים חוזרים על עצמם, אבל יפית גרינברג, או בשם המותג שלה ג. יפית, צוחקת כל הדרך אל הבנק ומציינת 18 שנה של הפקת פרסומות.
ג. יפית פרצה לחיינו עם הטלוויזיה המסחרית בערוץ 2, כשלצד קמפיינים גרנדיוזיים עם פרזנטורים מתחלפים והשקעה כספית לא מבוטלת רצו גם הסרטונים הצנועים שלה.
בתחילת הדרך סגרה גרינברג הסכמים עם הזכיינים לחמש שנים, ברצועות שידור שאחרים לא רצו, והיא ראתה בהן פוטנציאל להגיע לקהל יעד ממוקד: דקה לחדשות 20:00, "היפים והאמיצים" ב־16:00 ובמהלך תוכניות הבוקר. כך בנתה את עצמה כסמכות לענייני צריכה - ג. יפית זה בדוק, והיא אחראית לכל פס הייצור, מהתנסות במוצר, דרך הצגתו ועד בדיקת האפקטיביות שלו באמצעות מחקר.
כל מי שניסה לשכפל ולהעתיק - כשל. ייתכן שכשאנחנו צופים בפרסומות מושקעות, עם אנשים יפים שמוכרים לנו הבטחות גדולות, אנחנו לרוב לא מאמינים להן. מצד שני, אם ג. יפית, שאינה דוגמנית, מצליחה כל כך הרבה שנים, כנראה היא יודעת משהו. מעין פסיכולגיה הפוכה. זה אולי טיפשי, אבל זה עובד.
הדמות החריגה שלה בנוף עובדת על התת־מודע של הצרכן. היא מדברת בפשטות, במסרים ברורים, היא אמינה בעיני צופים רבים, וחלקם מרגישים שהם מכירים אותה.
כשתיק הלקוחות שלה כולל כמה מהחברות הגדולות במשק - ישראכרט, תנובה, אסם, נסטלה, שטראוס, סופרפארם ואחרות - וכשאמון הצרכנים נפגע בעקבות מחאת הקיץ, כולם נזכרים שאמינות הפרסומות בעייתית, וכוחה של ג. יפית רק עולה.
שלי פריצקר
איך שינתה אפליקציה את הצילום האמנותי?
אינסטגרם משתלטת על הגלריות והרשתות החברתיות
מי חשב באוקטובר 2010 שקצת יותר משנה אחר כך מספר המשתמשים באינסטגרם, אפליקציית הצילום לאייפון, יעמוד על כ־16 מיליון, עם יותר מ־400 מיליון תמונות שהועלו וקצב של 90 תמונות שמועלות בכל שנייה? עם עשרות חיקויים, תערוכות על טהרת התמונות שצולמו באמצעות האפליקציה (בלונדון ובתל אביב, לדוגמה) - קשה להתכחש להצלחה. מה יש באפליקציה הזאת? האם הסוד הוא ביכולת לעשות לייק לתמונות? או שמא זה בזכות הפילטרים המגניבים, שבשימוש יתר מובילים לאפקט מגוחך? או ביכולת לשתף במהירות ברשתות חברתיות אחרות כמו פייסבוק וטוויטר? התשובה היא כן, כן וכן. אינסטגרם עובדת.
מחקר שנעשה על ידי Futuresource Consulting גילה שכ־60% מהמשתמשים הבוגרים מעלים תמונות לרשת. זו הוכחה לצורך האדיר של אנשים לשתף תמונות - כנראה יותר מכל דבר אחר, כמו סטטוס בטקסט או דיווח מיקום. כיום כל אחד יכול לצלם עם הסמארטפון שברשותו, ואיכות התמונות אינה מביישת במקרים רבים מצלמות "רגילות".
אבל מה התועלת במצלמה שנמצאת איתך בכל מקום, אם אי אפשר לשתף את התוצאה עם חברים קרובים, משפחה או קהל אנונימי? אינסטגרם עוזרת לעשות זאת באופן מיידי. לא רק זה, אלא שהיא גם גורמת לנו להרגיש אמנים לרגע, עם פילטרים שחוסכים פוטושופ, ומביאים אל האייפון אפקטים כמו בימים של פעם. כמו כן, היא גם טרנדית, ובלוגים, עיתונים ותוכניות טלוויזיה מסקרים אותה ללא הרף. מי זוכר שפעם חיכינו לפיתוח פילם.
שי ענבל
איך התמקדות במכשירים פרימיטיביים הביאה לעסקה עם פייסבוק?
סנאפטו עושה אקזיט בזכות טלפונים לא חכמים
בכל בניין שני או שלישי בתל אביב אפשר למצוא מפתח של אפליקציה שתכבוש את העולם, ואף אחד מהם לא יחשוב לפתח מערכת למכשיר שאינו סמארטפון מתקדם.
אם שואלים את אנשי סנאפטו מה דעתם בנושא, הם יגידו שטוב שאחרים לא חשבו על זה, כי הם, מייסדי החברה בראשות רן מקבי, פיתחו מערכת ייחודית שמכשירי היעד שלה הם הטלפונים הפשוטים, שנועדו בעיקר לשיחות ולהודעות ולא לגלישה ברשת. הפלטרפורמה שהם פיתחו אפשרה להפעיל את כל הרשתות החברתיות - פייסבוק, לינקדאין ויישומים נוספים בטלפונים האלה.
החברה, שהוקמה ב־2007, הצליחה לרשום כמות נאה של משתמשים ברחבי העולם, ומהר מאוד משכה את תשומת הלב של פייסבוק, שהבינה שאחת הדרכים להגדיל את מספר המשתמשים ואת זמן השימוש בה היא לרכוש את החברה הישראלית.
במרץ 2011 הפכה סנאפטו להיות החברה הישראלית הראשונה שנרכשה בידי פייסבוק, תמורת כ־70 מיליון דולר. עובדי סנאפטו עברו לעמק הסיליקון והחברה הקטנה - שפיתחה מוצר שלרבים נראה מיותר או ארכאי - עשתה היסטוריה קטנה.
מאיר אורבך
איך הפך קשקוש על בד ליצירה השווה מיליונים?
ג'קסון פולוק משנה את סצנת האמנות הבינלאומית
במבט ראשון, כל אחת מיצירותיו הפנומנליות של ג'קסון פולוק נראית כמו קשקוש ענקי, טפטופי צבע חסרי משמעות שיוצרים בלגן ויזואלי גדול. פולוק, שפרץ לתודעה בשנת 1948, היה חלק מ"אסכולת ניו יורק" (ביחד עם מארק רותקו, וויליאם דה קונינג ועוד) - קבוצה של אמנים אמריקאים שיצרו בסגנון אקספרסיוניסטי מופשט. התגובות היו מזועזעות, והמגזין "טיים" כינה אותו בשם "Jack the Dripper". גם אופיו של פולוק לא הקל על דרכו להצלחה: הוא נחשב בוהמיין, אמן מיוסר שמורד בחברה ובכל מוסכמותיה. ב־1956 נהרג פולוק בתאונת דרכים לאחר שנהג שיכור. רק כעשור לאחר מכן התחילה סצנת האמנות העולמית להכיר בו כפורץ דרך.
פולוק זכה בהכרה אמנותית רחבה, וחשוב מכך: הוא שינה את השיח התיאורטי והפילוסופי על האמנות. הוא התייחס לציור לא כאל אובייקט שמפענחים או מנתחים, אלא מצא שהציור הוא זירה לאני הפנימי של האמן. הכל מבוסס על תחושות ורגשות, אין שום אובייקט או שום דבר אובייקטיבי. ביצירה עצמה אין סיפורים, אין חפצים, אין אובייקטים לנתח, אין אפילו מוקד קומפוזיציוני.
היום נחשב פולוק לאחד האמנים האמריקאים המודרניים החשובים ביותר. יצירותיו מוצגות במוזיאונים החשובים בעולם והוא מהווה השראה והתייחסות לאמנים רבים. ב־2006 השיג "ציור מספר 5, 1948", את המחיר הגבוה ביותר במכירה פומבית, ונמכר ב־140 מיליון דולר.
רעות ברנע
איך שף אלמוני ממסעדה בכפר רות הפך לחביבם של קובעי הטעם התל־אביבי?
מאיר אדוני, השף מהפריפריה, כבש את פסגת הקולינריה
דבר ברזומה של מאיר אדוני לא הצביע על המעמד שהצליח לבסס לעצמו. הוא החל את דרכו הקולינרית בקורס במטבח מלון הולידיי אין קראון פלאזה בירושלים, המשיך אצל עזרא קדם מארקדיה, עשה את הסיבוב הכמעט הכרחי בקורסים בחו"ל ועבד בניו יורק. משם חזר לנהל את מסעדת אוליב ליף במלון שרתון ת"א. ב־2002, עדיין אלמוני, פתח אדוני את מסעדת כתית בכפר רות. הוא כיוון גבוה, והשמועות על שף אלמוני שהעז לפתוח מסעדת גורמה מחוץ לבועה התל־אביבית הלכה והתפשטה. ב־2005 הוא העביר את המסעדה לנצר סירני, הרפתקאה שהסתיימה מהר, ולוותה בשמועות על מותה בטרם עת.
כשפתח את כתית ב־2006 במיקומה הנוכחי, בפאתי נווה צדק בת"א, היו רבים שהימרו על סגירה תוך שנה. הבניין המהודר, המפות הלבנות, הפרחים הטריים ובייחוד המטבח הנועז של אדוני נראו כמו גחמה של משוגע לדבר. אבל אדוני חרש את דרכו להצלחה לא דרך תוכניות טלוויזיה או הסתופפות במסיבות והשקות, אלא בעבודה סיזיפית, יום אחר יום, על מנות סופר־מורכבות.
גם ההכרה הבינלאומית לא איחרה להגיע, והוא מוזמן תדיר להרצות בכנסים בינלואמיים על המטבח הישראלי. בשנה החולפת פתח אדוני את המזללה, גרסת ההייפ של כתית המהוגנת. את שרביט ניהול המטבח של כתית העביר לסגנו יוני דנון, והוא מבלה כמעט כל ערב בסרוויס הערב של המזללה. מה יהיה הצעד הבא של אדוני? השמועות מדברות על מסעדה בניו יורק, כי מי שהחל את דרכו כפרח טבחים במלון ממש לא מתכוון לעצור כאן.
גלי וולוצקי
איך הפך זן יין שנחשב נחות לחביב היקבים?
הקריניאן חוזר לבקבוקים
כשהקים הברון רוטשילד את ענף היין הישראלי בסוף המאה ה־19, המליצו יועציו להתמקד בזני הקריניאן והגרנאש, המאפיינים את אזורי היין של דרום צרפת, בשל תנאי האקלים הדומים. הוסיפו את יכולתו של הקריניאן להניב יבולים גדולים, וקיבלתם שיקול כלכלי נבון. ואכן, שנים רבות שלט הקריניאן הישראלי ושימש לייצור מיץ ענבים, יינות קידוש, יינות שולחניים, ואם להאמין ללשונות הרעות בענף, היו שהשתמשו בו לייצור יינות קברנה סוביניון.
מהפכת האיכות ביין הישראלי, בתחילת שנות השמונים, העלתה על נס את הזנים הבינלאומיים - קברנה סוביניון ומרלו - ומיצבה את הקריניאן כזן לא מתוחכם, שאי אפשר להפיק ממנו יין ראוי. כמעט כל היקבים שצצו בישראל מאמצע שנות התשעים לא הסכימו לעסוק בענב הזה, שמתאים, כך חשבו, ליין מתוק ופשוט, ולא ליינות היוקרה. חמור מכך: אף שהקריניאן עודנו הזן הנטוע ביותר בישראל, בעשור האחרון עקרו כרמי קריניאן כדי לפנות מקום לזנים "אופנתיים": קברנה סוביניון, מרלו, סירה ודומיהם.
ואז בא יקב ויתקין. אסף פז, יינן יקב הבוטיק, וגיסו, דורון בלוגלובסקי, החליטו לעשות דברים אחרת. עד היום היקב לא מייצר יינות קברנה סוביניון או מרלו, ויין הדגל שלו, משנת הבציר הראשונה, היה קריניאן. וראה זה פלא: כשדורשים מהכורם לצמצם יבולים (מבטיח יותר טעם וצבע בענב), כשעובדים עם גפנים בוגרות (גפני קריניאן נותנות את הפרי הטוב ביותר כשהן בנות 25 ויותר) וכשיודעים לעבוד באיפוק, מתברר שמפיקים מקריניאן יינות מופלאים, שמשקפים את אזור הים התיכון באופן מוצלח לא פחות מזנים אחרים. יקבים רבים כבר שילבו את הקריניאן ביינותיהם, ובהם יקבי כרמל, ברקן, רקנאטי, בנימינה, ויקבי הבוטיק צ'ילאג ויפו. נראה שהקריניאן חוזר לאופנה.
עמית יריב
איך הפך אצן קטוע רגליים לאלוף העולם בריצת שליחים?
אוסקר פיסטוריוס כובש את המסלול עם רגליים ביוניות
באליפות העולם באתלטיקה שנערכה בדרום קוריאה באוגוסט, הוכיח הדרום אפריקאי אוסקר פיסטוריוס (25) שאין דבר העומד בפני הרצון: לראשונה בהיסטוריה השתתף בתחרות אדם בעל נכות כמו שלו, זכה במדליית זהב בריצת שליחים 400X4 מטר, והעפיל לשלב חצי הגמר בריצת 400 מטר.
שום דבר בילדותו של פיסטוריוס, שידוע בכינוי "בלייד ראנר", לא רמז על כך שהפעוט, שבגיל 11 רגליו נקטעו, יהפוך לאגדת ריצה. אבל כבר מגיל צעיר פיסטוריוס צפצף על נתוני הפתיחה שלו, והתעקש לשחק ראגבי וטניס. לריצה הגיע בגיל 17, מאוחר יחסית, אבל התקדם במהירות ובשנת 2007 השתתף לראשונה בתחרות בינלאומית לנכים.
פיסטוריוס הפגין נוכחות בלתי נשכחת כשעלה למסלול בזוג רגליים ביוניות, שחורות ודקיקות, שעשויות סיבי פחמן (פיתוח של חברת אוסיור האיסלנדית) שמלבד הישגים, העניקו לו מראה של רץ מרחף שמצטלם נהדר.
לאחר התחרות, מיהרו המתחרים המובסים של פיסטוריוס לפנות לבית המשפט הבינלאומי בספורט, ולהתלונן על היתרון שרגליו המלאכותיות מעניקות לו. במאי 2008 קבע בית המשפט שאין בסיס לטענות, והותיר לפיסטוריוס להמשיך ולהשתמש ברגליו התותבות. מאז הוא ממשיך לרוץ, כבר לא רק בתחרויות המיועדות לנכים, ולעקוף את כולם, בעזרת מנוע שאף חדשנות טכנולוגית לא תוכל לייצר: כוח רצון מברזל.
קרן צור
איך הפכו סרגלי הכלים הטרחניים לפיתוח אינטרנטי מבוקש?
קונדואיט משנה את הרגלי הגלישה
ב־2006, פרצה קונדואיט הישראלית לתודעת הציבור. החברה, שפיתחה פלטפורמה לעיצוב והפצה של סרגלי כלים לדפדפנים, נתקלה בקהל קשה וספקני במיוחד. סרגלי כלים נחשבו לחלק אנכרוניסטי מהרשת: מסורבלים, עמוסים בתוכנות ריגול ובעיקר מיותרים. הם היו שארית מיותרת מתקופת הדוט.קום, עם העיצובים המסורבלים והצבעוניים של אתר גיאוסיטיס, עליו השלום. כבר שנים לפני כן, פורסמו מאמרים בעיתונים המובילים שדיברו על "מותו של סרגל הכלים".
אבל למרות הספקנות, קונדואיט הצליחה להחתים את גוגל ויאהו בין עשרות אלפי לקוחותיה, והסרגלים השונים שלה הותקנו ב־5 מיליון מחשבים. הגולשים המשיכו להתייחס בחשדנות ובזלזול לסרגלי כלים, אבל החברה הצליחה להוכיח את הכוח שיש לתוספים האלה וכיום הם מותקנים כבר על גבי כ־250 מיליון מחשבים.
כיום, כמעט כל סרגל כלים ברשת מבוסס על הטכנולוגיה של קונדואיט. יוחאי לוי, סמנכ"ל השיווק בחברה, מודה שהיא לא תוכל להמשיך להסתמך על סרגלי כלים לנצח. "אף פעם לא התעניינו במה אומרים, אלא במה אנשים צריכים", הוא אומר. "כבר שנים אומרים שהמגזינים ייעלמו, אבל זה לעולם לא יקרה. פורמטים חדשים פשוט נכנסים לתמונה".
הראל עילם
24 תגובות לכתיבת תגובה