הישראלי הלא מאוזן

השבוע התפרסמו נתונים של ה-OECD, שלפיהם באינדקס החיים הטובים ישראל ניצבת במקום נמוך במדד של איזון בית-עבודה - רביעית מהסוף, במקום 31. לישראלים, כך חושף הדו"ח, יש פחות זמן לתחביבים ולמשפחה.

ישראל רוצה להיספר כמדינה מערבית ומתהדרת פעמים רבות בהיותה בעלת "תרבות מערבית". אלא שהתרבות הישראלית אינה תרבות מערבית במדדים רבים. בכל הקשור לאיזון בין בית לעבודה, הנתונים היבשים מוכיחים פעם נוספת שיש לנו הרבה מה ללמוד. אנו משווים את עצמנו למדינות סקנדינביה המוזכרות בדו"ח כמדינות המאוזנות ביותר, אך אין באמת מקום להשוואה.

הבסיס התרבותי של מדינות אלו הינו שונה לחלוטין מזה של מדינת ישראל. במדינות סקנדינביה קיימת חשיבות גבוהה לפעילות חברתית, קהילתית, ואישית המתקיימת לאחר שעות העבודה. בניגוד לעובדים הסקנדינבים, הישראלים מרגישים טוב יותר כשהם עובדים קשה ומתעניינים פחות בפעילויות פנאי אישית. יש לזכור גם שברוב המדינות המערביות (במיוחד בסקנדינביה) עיקר העלויות של חינוך, בריאות, פנסיה וכו' משולמים על ידי המדינה. כך, ההכנסה מעבודה יכולה להיות מוצאת על דברים אחרים (כמו זמן למשפחה, פנאי, חיי חברה). יתרה מזאת, בשל הפנסיות הנדיבות, לעובדים במדינות אלו יש צורך בחסכונות נמוכים בהרבה משל הישראלי הממוצע החייב לדאוג למצבי קושי או מחסור שעלולים להתרחש בעתידו.

"איכות חיים" בישראל היא מושג חמקמק, אשליה אופטית ותו לא. גם אם אתם לא נלחמים על קיומכם, וגם אם אתם נמנים עם אלו המחזיקים בשני כלי רכב, גרים עם המשפחה ב"שכונה הירוקה", מבלים במסעדות גורמה וצורכים גדג'טים דיגיטליים, תמשיך לקנן בכם תחושה של פספוס, חוסר שלמות וחוסר איזון. התחושה הזאת אינה תלושה מהמציאות, היא נובעת מתרבות ישראלית המכתיבה עבודה תובענית. עבודה אשר תובעת מאתנו לא רק את מרצנו בשעות העבודה, אלא גם את השעות הפנויות שלנו. אנו מקבלים זאת כמובן מאליו, אנו צמחנו לתוך שוק עבודה המקדש ערכים של שעות עבודה מרובות, זמינות בכל שעה ביממה ומסירות אין קץ. משמע, קיבלנו על עצמנו מוסר עבודה גבוה עד בלתי אפשרי.

ומדוע הישראלים אוהבים כל כך לעבוד?

יש הטוענים כי מקור הבעיה נעוץ בתחושת ריקנות, בריחה מאינטימיות ובריחה מהחיים המשפחתיים, אולם קיימות מספר סיבות נוספות לכך. ראשית, כורח המציאות מכתיב את המירוץ הבלתי פוסק של הישראלי אחר השקל, אשר יקדם אותו עוד צעד אחד לעבר פרנסה טובה והדירה המיוחלת. אולם מעבר לרצון להרוויח משכורת טובה, החיבור למקום העבודה נובע מקווים בדמותו ואישיותו של הישראלי.

לדוגמה, בעוד עובדים שוודים וגרמנים ישתלבו במקום עבודתם במשבצת המיועדת להם במשך שנים, ישראלים רבים מגיעים למקום עבודתם עם שאיפות ליצור שינוי וחידוש. אמנם, חדשנות זו הינה הסיבה שישראל הפכה ל"אומת ההיי-טק", אך זוהי גם סיבה לשעות עבודה מרובות ונטילת אחריות אישית גבוהה, לעיתים ללא פרופורציה, למקום העבודה.

הישראלי גם משקיע בחיזוק קשרים חברתיים במקום העבודה. מקומות עבודה רבים, במיוחד חברות היי-טק, משקיעות משאבים רבים בעיצוב משרדים, שיוצרים הרבה זמן פנוי לפעילות חברתית בשעות העבודה – אשר כתוצאה מכך משאירים את העובד יותר שעות במשרד. פינות משחקים, בתי קפה, פינות עישון ואפילו מקלחות וחדרי טלוויזיה, הם פינוקים קבועים בחברות היי-טק רבות. קיימת כאן כמובן שאלת הביצה והתרנגולת – מצד אחד, הישראלי רואה במקום העבודה מקום חשוב למפגש חברתי, אולם הדבר נובע גם משום שאין לו די שעות פנאי. מצד שני, הוא משקיע יותר מידי בפעילויות חברתיות במסגרת שעות העבודה מכדי שיוכל לצאת מוקדם הביתה וליצור לעצמו שעות פנאי.

החולשה של הישראלי וחוסר האיזון שלו בין הבית והעבודה היא גם גדולתו. התרבות הישראלית אינה תרבות מערבית וכנראה גם לא תהיה - יש לשער כי הישראלי תמיד יהיה שאפתן יותר, גמיש יותר, יצירתי יותר, רוצה בעניין ובשינוי וחותר לקשר חברתי חם בכל מקום עבודה. כל אלו הפכו את העובד הישראלי לנחשק, ואת ישראל למדינה שאפשר לפתח בה טכנולוגיות מתקדמות בתחומים רבים "מחוץ לקופסא".

ייתכן שאנו רואים כיום את הנתונים של ה-OECD ורוצים להביא לשינוי תרבותי, שיאפשר לנו איזון טוב יותר בחיינו כפי שנראה במדינות סקנדינביה. אולם תוך כך עלינו לשאול את עצמנו האם נהיה מוכנים לוותר על היתרונות הבולטים של הישראליות שלנו.

פרופ' דליה מור היא דיקאן בית הספר למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי המכללה למינהל.