טרגי, קומי, טרופי

אין ספק שהארווי וויינשטיין חזר הביתה מרוצה לאחר טקס פרסי גלובוס הזהב. "הארטיסט", הפרויקט שטיפח, היה הזוכה הגדול של הערב, עם פרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית המיוזיקל או הקומדיה, פרס השחקן (ז'אן דוז'רדן) ופרס הפסקול (בחירה תמוהה לאחר תלונתה של קים נובאק על הגניבה המוזיקלית מ"ורטיגו"). אבל בזכות החלוקה המלאכותית שעדיין נעשית בטקס הגלובוס בין מיוזיקל לדרמה, החבר'ה באולפן פוקס יצאו גם הם בידיים מלאות. "היורשים", סרטו החדש והמבריק של אלכסנדר פיין, זיכה אותם בפרס הסרט הדרמטי. פרס השחקן בדרמה הוענק לג'ורג' קלוני, כוכב הסרט, הישג מרשים בפני עצמו בהתחשב בכך שעיני כולם היו נשואות לבראד פיט.

"היורשים", שיעלה אצלנו ביום חמישי, הוא סיפור משפחתי על טרגדיה וירושה המדלג בזהירות בין קומי לטרגי. מאט קינג (קלוני) הוא עורך דין לא מוצלח במיוחד, וגם הנאמן היחיד והבלעדי על פיסת גן עדן נדל"נית בהוואי ששייכת למשפחתו ואותה הוא מתכוון למכור. לאחר שאשתו נפגעת בתאונת שיט ושוכבת מחוסרת הכרה בבית החולים, הוא מנסה לשקם את יחסיו עם שתי בנותיו, סקוטי בת ה־10 (אמרה מילר) ואלכסנדרה בת ה־17 (שיילין וודלי). כשאלכסנדרה מגלה למאט שאמה בגדה בו, עולמו מתהפך, והוא יוצא ולחפש את הגבר שאיתו ניהלה אשתו מערכת יחסים. החיפוש אחר המאהב, בריחה זמנית מהטרגדיה המשפחתית, מוביל לסיטואציות אבסורדיות, ביניהן מנווט פיין בדרכו הייחודית.

שבע שנים אחרי "דרכים צדדיות" (אפילו קובריק לא לקח הפסקה כה ארוכה), פיין חוזר לדרמה הקומית ומהלך בזהירות על קו דק ועדין. הוא מצליח לזקק את הרגעים הקומיים מסיטואציות לא פשוטות, ולרגע לא מאפשר לסרט להיסחף למלודרמטי. קלוני יוצק לתפקידו עומק רגשי מורכב, ומשתחרר מהתדמית העצית שדבקה בו כשחקן שרמנטי, קול, אך חסר הבעה במקצת. מי שגונבת את ההצגה לא מעט פעמים היא וודלי, שחקנית צעירה ומבטיחה, שמצליחה לאזן בדמותה את המתח בין מרדנות מתפנקת לבגרות נפשית. זו למעשה גם גדולתו של פיין כבמאי, שעובד במסגרת מיינסטרימית לחלוטין, אבל מאפשר מרחב נשימה לדמויות שלו, ומטפח את הבלתי צפוי והמפתיע, איכויות נדירות בקולנוע ההוליוודי. בכלל, הליהוק מלא הברקות, כולל הופעות אורח צבעוניות של רוברט פורסטר, מתיו לילרד ובו ברידג'ס.

קלוני ב"היורשים". עומק רגשי

גם בלוקיישן האקזוטי שבו מתרחש הסרט עושה פיין שימוש מושכל. מצד אחד, חולצות הוואי המגוחכות, עצי הדקל והחופים שטופי השמש מקלים את הכובד הטרגי. מצד שני, פיין מחובר לאותנטיות של המקום ומגלה הבנה לחיבור הכמעט קמאי שיש לתושבים לאדמתם. העוקצנות חסרת הרחמים שאפיינה סרטים מוקדמים שלו כמו "בחירות או לא להיות" או "אודות שמידט" מתחלפת כאן בטון רגשני והומני שמעיד אולי על התבגרותו של פיין כבמאי. גם אם אין בכך כדי להעיד על סיכוייו לזכות באוסקר, ההכרה המוצדקת שקיבל "היורשים" בגלובוס מזכירה שפיין הוא אחד מהקולות המרתקים בקולנוע האמריקאי העכשווי.