צילום: יעל צור
אמי אמרה לאחר חתונתי עם אהוד: "תראי איך הגלגל חוזר על עצמו"
נאוה ברק, נשיאת עמותת עלם ואגודת הידידים בבילינסון: "שבועיים לפני שאבי מת הוא כתב לי פתק שאני שומרת עד עכשיו: 'אסור לאבד תקווה'"
"נולדתי בטבריה לאמי רחל, דור רביעי בצפת, ולאבי שלמה, דור שישי בארץ. בני משפחתה של אמי חיו ביחסי שכנות טובים עם ערביי צפת, לכן מאורעות תרפ"ט היו טראומתיים עבורם. באחד הימים הבריטים פינו אותם לבניין המשטרה משום שהיו פרעות נגד היהודים בעיר. את אבי היא הכירה כשאחיו התחתן עם אחותה הגדולה. הוריה שמחו 'לתת' את אמי שהיתה רק בת 17, כי אז היה מקובל לשחרר מוקדם את הבנות לעצמאות, אבל היא סיפרה לי שאף על פי שאהבה את אבי, היא הרגישה צעירה מכדי לצאת מהבית.
"אבי החל את דרכו כפקיד בבנק לאומי והתקדם בתפקידים עד שהפך למנהל הסניף. אמי, אשה פיקחית ובעלת חוש עסקי, עבדה כמזכירה בסוכנות היהודית עד שהקימה עסק פרטי: חנות מזכרות לתיירים בבתי המלון בטבריה. עם הזמן פתחה שלוש חנויות, ואני עזרתי לה להשגיח על החנות כשהגיעו גלי תיירים. היא תמיד העבירה לי מסר פמיניסטי: 'אשה צריכה להיות עצמאית ולא להיות תלויה בבעלה'.
"ב־1940, כשהוריי רק נישאו, קראו לגברים להתנדב לבריגדה היהודית, ואבי אמר לאמי: 'אני חייב ללכת'. הוא לחם במשך חמש שנים במצרים, איטליה ובלגיה, וכתב לה מחברות מלאות בתיעוד החוויות שעברו עליו והגעגועים שחש אליה. אמא סיפרה על אותה תקופה: 'כשהזמינו אותי לצאת בערב אמרתי מה פתאום, אני אשה נשואה'. לאחר שאבי חזר נולדתי, אבל כשפרצה מלחמת השחרור הוא שוב אמר: 'אין ברירה, אני חייב ללכת'.
"צחוק הגורל הוא שגם אני מצאתי את עצמי קשורה לאיש צבא ולמשפט 'אין ברירה, אני צריך ללכת'. כשפרצה מלחמת יום כיפור והיינו בארצות הברית עם בתנו הקטנה בעלי אמר לי את המשפט הזה. חיכינו לו שם חודשיים, וכששבנו לארץ אהוד המשיך להיות מח"ט שריון בסיני ולהיעדר מהבית תקופות ממושכות במסגרת תפקידיו. אמי תמיד סיפרה על הבדידות שחשה במצב הזה, ואמרה לי: 'תראי איך הגלגל חוזר על עצמו'. למדתי לקבל את זה וגם נסחפתי בזה, כי הרגשתי שהביטחון יותר חשוב, אבל היה בזה גם את הקושי של להיות לבד ולעשות לבד את הדברים היומיומיים.
"הוריי, אוהבי טבע, שחו בכל יום בכנרת. אמי המשיכה לשחות כל יום עד גיל 86, והסבירה: 'זה נותן לי זריקת רעננות לכל היום'. שבועיים לפני שאבי מת, כשהיה בטיפול נמרץ וכבר לא יכול היה לדבר, הוא כתב לי בפתק שאני שומרת עד עכשיו: 'אסור לאבד תקווה'. במשברים אישיים חשבתי על המשפט הזה, והבנתי שעל השברים צריך לבנות דברים חדשים.
"במשפחה שלי כל הזמן נישקו וחיבקו. בפעילותי בעמותת עלם אני פוגשת את המצב ההפוך, ילדים שאין להם את הדבר הכי בסיסי, משפחה חמה ומגוננת. לעתים מדובר במשפחה מתעללת. הוריי עבדו קשה כל חייהם, אבל גם הם תמיד מצאו זמן להתנדבות למען הקהילה: אבא היה נשיא רוטרי, ואמא מפקדת גדוד המתנדבים במד"א ופעילה בעוד מסגרות. אני מקווה מאוד שגם הילדות שלי יידבקו בחיידק הזה".
14 תגובות לכתיבת תגובה