האם הרשת חכמה מאיתנו?

אנשי מדע וקידמה האמינו תמיד שהוויכוח הגדול על פשר המציאות הוא בין עובדות לאמונות. העובדות נמצאות בידיהם, כמובן, והאמונות הן נחלת אלה שמאמצים מסורות קדומות או אידאולוגיות קיצוניות. אנשי המדע נסמכים על תצפיות אמפיריות ומסקנות בנות בדיקה, והמאמינים נסמכים על ציוויים שנמסרו להם. אלא שהמשענת הנוחה הזאת מתחילה להתנדנד, ונדמה שהעימות בין האמפירי לאמוני עומד לזוז ולפנות את קדמת הבמה לתופעה אחרת, חדשה ומטלטלת יותר ככל שמעמיקים בה: יש יותר מדי דברים לדעת. וככל שהמידע הולך ומתרבה, כך מתברר שיותר ויותר קשה להפוך אותו לידע. להסיק ממנו מסקנה, להקיש ממנו תובנות, להפוך אותו לפיסת חוכמה שרלבנטית למציאות.

לפני האינטרנט זה היה קל. מלומדים היו לומדים את העובדות שבנמצא, מעבדים אותן בכוח מחשבתם, ולבסוף מחליטים החלטה או משיאים עצה. אחר כך, כשכמות המידע בעולם עלתה, חוקרים אספו עובדות וקטלגו אותן, מרכזי מחקר התגאו באוספי המידע הגדולים שלהם ובכך שלכל ספר בספרייתם הם יכולים למצוא מומחה חי ונושם. אחר כך בנינו מחשבים והזנו אותם במסדי נתונים, ואנשים - ממדעני גנטיקה ועד יועצי ניהול - נעזרו במידע, בסיכומו ובחיתוכיו. לא שונה בהרבה מכפי שזה היה בהתחלה.

כעת זה משתנה. עידן האינטרנט הביא לגילוי, יצירה ושיתוף של כל כך הרבה מידע, שנעלמת התקווה לדעת הכל. כמות הפרטים והפרטים הסותרים ותדירות העדכון וההתחדשות שלהם עברו את יכולת התפיסה והעיבוד של מוח אנושי אחד. גם תוכנה שתעזור להפוך את היצף המידע להבנה עדיין אין. היכולת לדעת - לדעת בבטחה ובאופן סמכותי, בר ציטוט ושיכול להוליד החלטה - הולכת ונעלמת. מעמדו של האדם כמי שמסוגל לתפוס פרוסה מהמציאות הולך ונשחק. מקצועות הייעוץ, והמומחים האנושיים באשר הם, עומדים להפוך לתופעה פרימיטיבית ולא רלבנטית. הם יודחו על ידי חוכמת ההמונים, ועל ידי הכישרון שבחילוץ מידע מהרשת עצמה, שהולכת ונדמית לקופסת מידע שחורה שעולה על גדותיה.

את החדשות האלה מגיש בחיוך אופטימי דיוויד ויינברגר, דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת טורונטו, מרצה לאינטרנט וחבר בבית הספר למשפטים של הרווארד, ואחד האינטלקטואלים המכוננים של האינטרנט. הרבה מהתובנות שאנשי שיווק אינטרנטי דוגלים בהן יצאו במקור ממוחו של ויינברגר, ומהמסמך שלחיבורו היה שותף בסוף שנות התשעים, "The Cluetrain Manifesto".

ספרו החדש הוא "Too Big To Know" (בתרגום חופשי: "גדול מכדי לדעת"), וכותרת המשנה שלו היא "חשיבה מחדש על הידע, כעת כשעובדות אינן עוד עובדות, המומחים בכל מקום, והאדם החכם ביותר בחדר הוא החדר עצמו". הספר מציע את הרעיון שהרשת - האינטרנט והאנשים שמתחברים אליו - יודעת עוד ועוד, וכל אחד מאיתנו יודע פחות ופחות. הכיוון שאליו אנו צועדים הוא שהרשת תידמה לבסוף למוח ענקי שהוא היחיד שהידע, והבינה, נמצאים בתוכו, וכל בני האדם יישארו מחוץ לה. אנחנו נתאמץ לפשפש ולהציץ, אבל איש כבר לא יוכל להתיימר למומחיות עדכנית במשהו.

האנושות יודעת יותר מאי פעם על היקום. אבל הידע החדש לא דומה עוד למה שהיה פעם. הידע המסורתי כבר אינו נחלתנו, ולא נוכל לחזור אליו, אלא רק לפנות לרשת, ולהכיר בכך שהמילה "ידיעה" מייצגת היום בחירה מוגבלת. רק הרשת יודעת באמת.

ויינברגר נשמע כמו פילוסוף, והוא אכן כזה. אבל לאבחנותיו יש גם משמעות פרקטית. כשהוא וחבריו כתבו במניפסט שלהם, לפני 15 שנה, ש"שווקים הם שיחות", המשפט נשמע כמו מטאפורה פילוסופית. הפעילות המסחרית והמותגית במדיה החברתית דהיום מראה עד כמה מדויק, ארצי ושורשי היה המשפט ההוא. אבחנותיו העדכניות לגבי מהות הידע ויכולתנו להשתמש בו יתגלו כנראה כיישומיות לא פחות.