כוונתו המתוקשרת של יאיר לפיד להיכנס לפוליטיקה הישראלית הסבה פעם נוספת את תשומת הלב הציבורית למעבר שעושים אנשי תקשורת בעלי שם ומעמד, ממערכות החדשות לזירה הפוליטית. כשאלו פני הדברים, מעניין לבחון מדוע ספורטאים ישראלים, שנהנים ממעמד ומחשיפה תקשורתית רחבה במיוחד, לא מנצלים אף הם את האהדה שלה הם זוכים, כדי להשיג דריסת רגל בפוליטיקה ולנסות להשפיע על החברה באופן נרחב ומשמעותי.
הפופולריות העצומה של הספורט הפכה חלק גדול מהעוסקים בו למפורסמים, נערצים, ולעתים אף לגיבורי תרבות של ממש. מכיוון שכך, הספורט הפך קרקע נוחה לקידום עסקים ורעיונות, הרבה מעבר למשחקים עצמם. רבים מהעוסקים בספורט התחרותי ביקשו מטעמי אגו, יוקרה, כסף או משיקולים מקצועיים אחרים, לנצל את המוניטין והפופולריות שלהם למינוף עסקים ותחומי עניין אחרים.
הפוליטיקה, באופן לא מפתיע, הפכה לאחד מאותם תחומים שבאמצעותם מימשו אנשי הספורט את הצלחתם ופרסומם. הקשר העמוק שבין הספורט והפוליטיקה הכשיר את הקרקע למעבר של אנשי ספורט מהזירה האחת לשנייה. במשך השנים ביקשו מדינות ושליטים להשתמש בספורט ככלי לקידום מטרות פוליטיות ורתמו, מיוזמתם, ספורטאים לטובת העניין. לכן טבעי שברבות השנים יצעדו אנשי ספורט בנתיב הסלול ויבקשו למנף את ההצלחות הספורטיביות שלהם להצלחה במגרש הפוליטי. כך לדוגמה, במערכות הבחירות לסנאט ולתפקידי מושלים שהתקיימו בארה"ב בשנת 2010, התמודדו לא פחות מתשעה ספורטאי צמרת לשעבר. פלה, מגדולי הספורטאים בהיסטוריה, היה לשר בברזיל, וכיום מבקש אריק קאנטונה, מגדולי שחקני הכדורגל בצרפת, להתמודד על רשות הממשלה במדינתו.
מעניין שבישראל דווקא עסקני ספורט, ולא הספורטאים עצמם, הם אלו שמנצלים את הבמה הספורטיבית כדי להיכנס לזירה הפוליטית. יו"ר הכנסת למשל ראובן ריבלין, זכה בפרסום נרחב כאשר כיהן כיושב הראש של קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, וכמוהו עשה גם רוני בר־און, לימים שר האוצר. ראש עיריית סכנין מאזן גנאים, שכיהן במשך כעשור כיו"ר קבוצת הכדורגל המקומית, הודה כי בזכות הקבוצה הצליח לפלס את דרכו לראשות העירייה. רבים כמותם צעדו באותה דרך. כדאי לזכור שבמקביל, בעלים של קבוצות ספורט מגייסים, באופן טבעי, את המוניטין והפופולריות שלהם למינוף עסקים ואינטרסים אחרים.
בקרב הספורטאים בישראל שכבר מביעים עניין פוליטי, בולטת העובדה שהכניסה שלהם למרחב הפוליטי מתרחשת באופן כמעט בלעדי ברמה המוניציפלית. רפעת טורק, תומר שטיינהאור, ציפי אובזילר ויואל רזבוזוב הם דוגמאות בולטות. אולם ברמה הארצית, מעט ניתבו את הצלחתם בספורט ואת האהדה שלה זכו לקריירה פוליטית. טל ברודי ניסה בבחירות האחרונות להתמודד על מקום ברשימת הליכוד, אך הוא בהחלט מהווה חריג שאינו מעיד על הכלל. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את האדישות הפוליטית של ספורטאי ארצנו?
ראשית יש לזכור כי הספורטאים מגיעים לשיאם בגיל צעיר יחסית. השירות הצבאי, הגם שהוא לרוב סמלי, מכווץ עוד יותר את אורך הקריירה - משום שהוא מגביל, לפחות בחלק מענפי הספורט, את יכולתם של הספורטאים מלממש את הפוטנציאל המקצועי שלהם מחוץ לגבולות המדינה. נוסף על כך, תפיסת עולמם של הספורטאים, בשלב זה של החיים, אינה בהכרח מגובשת. עם פרישתם, כוכבם של הספורטאים, באופן טבעי, הולך ודועך; ולמרות הזמן הפנוי וההתגבשות האפשרית של התודעה הפוליטית, נדמה שלהוציא אחדים, היכולת של השחקנים לנצל את הילת העבר נשחקת באופן משמעותי. בניגוד לכוכבי ספורט, אנשי התקשורת נמצאים בדרך כלל בשיאם בגיל מאוחר יותר, והמעבר לזירה הפוליטית מתקבל אם כן בטבעיות רבה.
הסבר נוסף נובע ממעמדם של כוכבי הספורט. בדומה לגיבורי תרבות, הספורטאים חוששים "להתלכלך" ולהזדהות באופן כל כך מובהק עם אידיאולוגיה פוליטית. החשש הטבעי הוא כי הזהות הפוליטית עלולה לפגוע במעגלי האהדה סביבם, ואולי אף להגביל את הספורטאים ברמה המקצועית. כך למשל, ייתכן שספורטאי ערבי יימנע מהבעת דעות פוליטיות מתוך חשש שאלו יהוו בסיס לקריאות נגדו במגרשים מסוימים, ואולי אפילו יפגעו בסיכויו לשחק בנבחרת הלאומית.
בתוך כך, נדמה שההסבר המעניין מכל קשור לתדמית הציבורית של הספורטאים, שבהכללה אינם נתפסים כמובילי דעה אפשריים. הדימוי המקובל לספורטאים אינו מפאר את יכולותיהם הקוגניטיביות. ניתוחים ומהלכים טקטיים מבריקים שמנהלים שחקנים על המגרשים אינם מתורגמים - ברמת הדימוי החברתי - ליכולת חשיבה וכושר ניתוח מורכב מחוץ למגרש. מכיוון שכך, כניסתם לפוליטיקה לא בהכרח נתפסת כיעילה עבור המפלגות, למרות הילת הכבוד שעוטפת אותם בהקשרים אחרים.
מבנה הספורט בארה"ב למשל, אשר מעניק משקל משמעותי לשלב המכללות, יוצר מצב שבו אחוז ניכר מהספורטאים האמריקאים הם בעלי תואר אקדמי; וככאלו, ייתכן שהם נתפסים ככשירים יותר לכהן בתפקידים משמעותיים.
למרות הניסיון להשוות בין כניסת אנשי תקשורת לכניסת אנשי ספורט לפוליטיקה, יש הטוענים כי הזירה הפוליטית נתפסת כהמשך טבעי יותר לעשייה התקשורתית. ד"ר רפי מן למשל, טוען בעבודת הדוקטורט שלו כי הכתיבה העיתונאית היוותה עבור בכירים בתנועה הציונית תחליף לעשייה המדינית - שבה לא יכלו להשתלב בגולה.
נוסף על כך, הכישורים הדומים הנדרשים בעיתונות ובפוליטיקה היוו קרקע פורייה למעבר של עיתונאים לזירה הפוליטית. אולם גם כך, קשה שלא להבחין בנטייה של מרבית כוכבי הספורט להסתגר ולהתכנס בתוך עצמם, ולנצל את ההערצה כלפיהם לנתינה ולעזרה לחלשים - פעילות מבורכת כשלעצמה, אך אינה בת השוואה לעשייה חברתית רחבה ומשמעותית יותר.
הכותב הוא ד"ר, מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת ספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן
צילום: אי פי אי
10 תגובות לכתיבת תגובה