שם המשחק הוא צמיחה

הנחת יסוד מקובלת בישראל היא כי גורם האי-ודאות החברתי-פוליטי במדינה, הנוצר כתוצאה מעלייה ברמת האיום הצבאי, מביא להשפעה שלילית על ישראל.  ההנחה הזו מסתכלת על תמונה חלקית בלבד ומתעלמת מהיווצרות הזדמנות מיוחדת במינה דווקא לביצור קיומה ומעמדה של המדינה במרחב. הסיבה: הדבר הוודאי היחידי באזור כרגע הוא הנסיגה הכלכלית החריפה הצפויה ברוב מדינות העימות בעשור הבא, אשר עשוי להרחיב את הפער לטובתנו בכל התחומים.

שם המשחק הוא צמיחה - האפשרות לצמיחה מואצת של התמ"ג אצלנו, מול נסיגה בתמ"ג אצלם בשל אי יציבות השלטון במשך עשור לפחות.

על מנת להבין סוגיה קריטית זו, יש להשתחרר מקיבעון מחשבתי שאנו לוקים בו מזה עשרות שנים - האדרת ערך ומשקל העוצמה הצבאית שלנו כגורם ההרתעה, ולנתב את מחשבותינו לעשייה הלאומית-אסטרטגית.

הגיעה העת להבין כי הצבא אינו זהה לעוצמתה של ישראל. צה"ל הוא חלק חשוב וקריטי, אבל רק חלק ונגזרת מעוצמתה של מדינת היהודים. עוצמה זו הכוללת את היכולת להעמיד לצבא את כלל המשאבים הנדרשים לו להעצמת כוחו, מותנית ונגזרת מיכולתה של המדינה למצות יותר ויותר משאבים מכלל הפוטנציאל העומד לרשותה, ואלה רחוקים מאוד ממיצויים.

במשך עשרות שנים פעלה המדינה בדרכים שונות להרחיב את חלקו של הייצוא בתמ"ג. ואמנם היצרן הישראלי הגיב לתנאי הסביבה שיצרה הממשלה בהרחבה גדלה והולכת של הייצוא וכיום חלקו מתקרב לכדי מחצית מהתמ"ג. אבל חשיפה כזו לשוק הבינלאומי בתנאים של משבר בשוק זה, עשויה לפגוע קשות בכלל התוצר בשל ירידה בביקושים, שמשמעה: ירידה בשיעור הצמיחה.

כדי לצמוח ומהר גם בתנאי סביבה בינלאומיים של ירידה בביקושים מחו"ל, יש ליצור ביקושים מקומיים חליפיים, לא רק בהיקף שנגרע בירידת היקף הייצוא, אלא בהיקף מתרחב באופן ניכר במשך העשור הבא. את זה יכולה לעשות רק ממשלה, באמצעות הנהגת מדיניות יזומה שאקרא לה "כלכלת צמיחה ותעסוקה מלאה" ואחדים ממאפייניה אנסה להגדיר כאן, בתמצית:

1. פיתוח מואץ של כלל התשתיות במשק. אין זה סוד, שרוב רובן של התשתיות הלאומיות בישראל נמצאות בפיגור של עשורים ביחס לאלו שבמרבית המדינות מפותחות, אלה המתחרות בנו במרחב הגלובאלי.

להשקעה בתשתיות הלאומיות הצדקה כלכלית העומדת בפני עצמה: שכלול מהיר ברמת כלל התשתיות, מלווה באופן אוטומטי בהגדלת פריון העבודה והייצור במשק. אין

מחלוקת בין המומחים כי הגדלת פריון מחזירה בעודף את ההשקעה הפיננסית בשיפורן. פיתוח יזום מהיר שלהן יהווה "ספק ביקושים לצמיחה" בהיקף עצום.

2. הרחבת היקף המועסקים מקרב כלל האוכלוסייה בגיל העבודה ומעבר לו. שיעור המועסקים בישראל הוא בין הנמוכים מבין מדינות ה-OECD. על פניו, אנו יודעים לאפיין ולייחס תופעה זו לשני מגדרים עיקריים: גברים חרדים ונשים ערביות. לבד מההסכמה שהממשלות בישראל לא פעלו עד היום באופן יזום, מכוון ושיטתי לתמרץ את שתי האוכלוסיות אלה להצטרף למעגל העבודה, ניתן לומר כי בניגוד לכל היגיון כלכלי, עד היום, הן דווקא "מתמרצות בטלנות", בעיקר באמצעות קצבאות הילדים שהפכו את הילודה למקור הכנסה משמעותי, ולעיתים גם עיקרי. הדבר יצר אצל אוכלוסיות אלו "עוני מובנה", משמע: "רמת ביקושים נמוכה".

דפוס חיים כזה, קרי: יצירת אוכלוסיות שהן יצרניות של ביקושים מוגבלים מראש, משמעותו בכלכלה מודרנית "כשל צמיחה מובנה". הואיל ועל פי המודל הקיים, דווקא

חלקן של אוכלוסיות אלה בכלל האוכלוסייה הוא שגדל והולך, הרי דווקא המתכון לריסון צמיחה פועל בהתמדה כמנגנון הרס חברתי-כלכלי פנימי.

כדי להבטיח שיעורי צמיחה גבוהים לאורך זמן, כלומר להאיץ את גידול העוצמה הכוללת של ישראל, יש לשנות ומיד את המודל ההרסני הקיים, ואת הכספים המיועדים

כיום לתמיכה בילודה יש להזרים לתמרוץ הרחבת היציאה לעבודה, מה שיגביר את יכולתם של מגזרים אלה לשפר את איכות ורמת חייהם, בד בבד עם תרומה גדלה

והולכת לכלל הצמיחה במשק. 

המציאות מראה כי המחנה הלאומי אינו מסוגל להעמיד ממשלה שתוביל מדיניות שתמצה נכונה את כלל המשאבים הלאומיים ותביא לצמיחה שנתית בשיעור "סיני" של 11-9% כפי שצמחנו בעבר הרחוק, משום שהוא שבוי בדפוס חשיבה כוחני גרידא.