גרציה פרנצ'סקו!

באיטליה אוהבים לצחוק על פרנצ'סקו טוטי. שורה של התבטאויות מטופשות בתחילת הקריירה הביאה את האיטלקים לראות בו אולי שחקן גדול, אבל גם טמבל לא קטן.

כך, במעין פרפראזה גברית על סטריאוטיפ הבלונדינית-טיפשה, נפוצו באיטליה שלל בדיחות שלועגות לרמת האיי.קיו של הקפטן יפה-התואר של רומא, שלזכותו ייאמר כי יש לו מספיק הומור עצמי כדי לצחוק על עצמו בנושא. כך לדוגמה, שני ספרים עמוסי בדיחות על חשבונו הופקו על ידו והרווחים ממכירתם הועברו לצדקה.

טיפש או לא, אי אפשר לקחת מטוטי את העובדה שמדובר בשחקן נפלא וסקורר אדיר, והחל מסוף השבוע האחרון התווסף לרזומה שלו גם שיא מיוחד: הצמד שכבש בשבת נגד צ'זנה, אשר העמיד את מאזנו במדי הג'ילארוסי על 211 שערים, הפך אותו לשחקן שכבש הכי הרבה שערים בתולדות הסרייה A בשורות קבוצה אחת ויחידה.

בעידן שבו מרבית מועדוני הכדורגל הגדולים הם אוסף אקלקטי של מיליונרים, שמחויבים לחשבון הבנק או לספונסר שלהם לא פחות מאשר למושגים רומנטיים כמו קהל או מסורת, טוטי משתייך לחבורה המצומצמת של שחקנים שדוגלים בנאמנות למקום אחד, למועדון הקטן של כוכבים שיכולים לצרף לשם שלהם את התואר "סמל".

זה לא שאני בא לשפוט את אותם כדורגלנים שעוזבים בית אחד ומחליפים אותו בבתים גדולים ומפוארים יותר. לפעמים זה מריח מתאוות בצע. פעמים אחרות זה ביטוי לרצון לגיטימי לתרגם את הכישרון לכסף ולחפש אתגרים והצלחות במקומות חדשים. בסופו של דבר, זה חלק מהמשחק.

אבל עם כל הכבוד לשחקנים כאלה, שהם הרוב המכריע של הכוכבים, אזי בתור חובב כדורגל אני מודה לאלוהי המשחק על שחקנים כמו טוטי, אלה שמשמרים את החיבור הריגשי העמוק בין עיר, מועדון, מסורת ושחקנים. ב-NBA יכול אולי איש עסקים לקנות זיכיון ולהעביר אותה לעיר אחרת, אבל בשבילנו, שמחכים לקלאסיקו כאילו מדובר במלחמת תרבות, ושלצבעים כמו צהוב ואדום יש עבורם משמעות כמעט מיתית - נאמנות היא עדיין ערך חשוב.

טוטי כמובן לא לבד. גם ריאן גיגס ופול סקולס, סטיבן ג'רארד ועוד רבים וטובים עשו קריירות שלמות בקבוצות נעוריהם. שלא לדבר על הרוב המוחלט של שחקני ברצלונה. לזכותו של טוטי ייאמר שבניגוד להרבה מאלה שהוזכרו, הוא עשה את זה בקבוצה שבמרבית הזמן לא הייתה זוללת תארים סדרתית, וזאת למרות שעמדה בפניו כל הזמן האפשרות לעבור לקבוצות עשירות ומצליחות יותר.

לא שצריך חלילה לרחם עליו. עם שני גביעים, אליפות אחת והרבה מיליונים בבנק, רומא נתנה לנסיך שלה את ההזדמנות לעשות קריירה נפלאה וגם להפוך על הדרך למיליונר. ועדיין, הנאמנות של טוטי לג'ילארוסי היא אחת הסיבות שמול תאגידי כדורגל ציניים כמו מנצ'סטר סיטי או פריז סן ז'רמן, יש לנו עדיין את מי לאהוב באמת.

השיא של טוטי הגיע באותו שבוע שבו דוד טרזגה הבקיע את שער הבכורה שלו במדי ריבר פלייט. אותו טרזגה שבחר לרדת ליגה עם יובנטוס, שיכול היה עכשיו לרפד את הפנסיה במפרץ הפרסי או ליהנות ממנעמי החיים באיזו קבוצה בינונית באירופה, בחר להרחיק עד לליגה השנייה בארגנטינה ולהצטרף לקבוצה שאותה אהד כילד. עכשיו הוא ייאלץ לנסוע בחודשים הקרובים למגרשים עלובים ברחבי ארגנטינה בניסיון להחזיר את המיז'ונריוס לליגה העליונה, ועל הדרך לספק לנו, האוהדים, סיפור נפלא על אהבת המשחק.

חזרה לטוטי, שדווקא עכשיו, אחרי 23 שנים מפוארות במדי רומא, הודיע לפני חודש לראשונה כי הוא שוקל לעזוב את המועדון, הצהרה שנועדה ככל הנראה להפעיל לחץ על המאמן, לואיס אנריקה, שאיתו הוא מסוכסך. כך או כך, יש לקוות שזה לא יקרה, כי בין כריסטיאנו רונאלדו ודילמות המיסוי שלו לבין זגזוגי הכדורגל/דוגמנות של בקהאם, מזל שנשארו לנו עוד כמה טיפשים כמו טוטי. בגיל 35, כשסוף הקריירה שלו כבר נמצא מעבר לפינה, זו הזדמנות טובה לומר לו - גרציה פרנצ'סקו!