כוח גדול מדי למשטרה ולפרקליטות

במבט ראשון הפיילוט החדש נראה כעוד יוזמה להקלת העומס על בתי המשפט, יוזמה ששר המשפטים מברך עליה לאחר שבבת עינו בוררות החובה נשלחה להקפאה עמוקה.

אלא שכאן לא מדובר בהפרטת מערכת המשפט והעברתה לעורכי דין חיצוניים אלא בוויסות פנימי של הטיפול בעבריינים: פחות בתי משפט, יותר רשויות רווחה, פחות פלילי, יותר שיקומי. הבעיה המרכזית היא שיקול הדעת והכוחות שניתנו למשטרה ולפרקליטות.

אך האמת היא שכוחות אלה קיימים גם היום. כך כשפרקליט המדינה משה לדור החליט לסגור את התיק נגד בית ההשקעות פסגות בתמורה ל־150 מיליון שקל ששולמו לאוצר המדינה. ההיגיון היה שבמסגרת הסמכות לסגור תיק מהיעדר עניין לציבור ניתן למצות ולפצות את עניין הציבור בכסף. הסמכות אף עוגנה בחוק ניירות ערך.

כך גם הסדרי הטיעון. גם בתחילת השימוש בהסדרים בתחילת שנות השבעים הוטלה ספק בחוקיותם. עם הזמן השתנתה הגישה ובתי המשפט קבעו שהם מרכיב חיוני ומועיל במערכת האכיפה. שיקול הקטנת העומס חיבר בין האינטרסים של התביעה ובתי המשפט. הסדרים אלה כפופים לאישור בתי המשפט ולביקורת בג"ץ. כך גם הסמכת היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים ולהתנותו את העיכוב בפיקוח קצין מבחן, שירות לתועלת הציבור או מכתב חרטה.

כל אלה התפתחו בהיעדר חוק ובהפעלת מדיניות של משרד המשפטים. כך גם הפיילוט הנוכחי. ראוי שהכנסת תסדיר כוחות אלה בחוק ולא תותיר אותם למשרד המשפטים.