פרשת נתן אשל: בין קו 300 לחיים רמון

בשינויים המתבקשים פרשת נתן אשל וההטרדה לכאורה בלשכת ראש הממשלה היא הכלאה בין שתי פרשות עבר מוכרות: קו 300 וחיים רמון.

פרשת 300, כמו הנוכחית, החלה עם שלושה אמיצים מתוך הארגון שפנו ליועץ המשפטי לממשלה. אז היו אלה בכירי השב"כ ראובן חזק, פלג רדאי ורפי מלכא. "האיש הרע" היה ראש השב"כ אברהם שלום, שנתן את ההוראה להרוג את המחבלים השבויים, לשבש ראיות ולהפיל את התיק על תא"ל יצחק מרדכי.

ראש הממשלה יצחק שמיר וראשי מערכת הביטחון רצו לקבור את הסיפור מחשש לפגיעה בשב"כ. השלושה פנו לבכירי, ובעיקר לבכירות, משרד המשפטים. דורית ביניש, יהודית צור ויהודית קרפ גייסו את היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר כדי לאכוף את בירור האמת על הממשלה הנרפית.

ועכשיו פונה הדמיון לפרשת רמון. תפוח האדמה הלוהט מונח לפתחו של היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, אבל קורבן העבירה לכאורה מסרבת להתלונן. בדיוק כמו ה', הקצינה מסיפור רמון, כך גם ר' בסיפור הנוכחי. השתיים מסרבות, אבל מספרות את הסיפור למקורבים ולחברים לעבודה. בפרשת רמון העבירה המפקדת הישירה של הקצינה את הסיפור לראש אח"ק יוחנן דנינו. סיפורה של ר' מועבר בידי שלושת הבכירים לווינשטיין.

לדנינו וליועץ המשפטי דאז מני מזוז (שהפך יועץ חיצוני בסיפור הנוכחי), כמו לווינשטיין היום, היו רק עדויות שמיעה. בסיפור רמון נמצא הפיתרון: תנ"ץ מירי גולן ומפקדה של ה', האלוף גד שמני, הפעילו לחץ כבד על ה' ופוררו את התנגדותה. בין היתר על ידי איום שקרי בתביעת דיבה מצד רמון אם לא תקדים ותתלונן. רצונה של ה' שלא להתלונן הוכנע וההמשך ידוע.

האם נשקלה טקטיקה דומה לגבי ר'? מן הסתם לא. אולי בגלל שהמוטיבציה להוביל את אשל לספסל הנאשמים חלשה יותר מהמוטיבציה להפליל את רמון.

תוצאת ביניים של ההשוואה: רמון הורשע במעשה מגונה, אבל לפחות העובדות ידועות: נשיקה כפויה של 3-2 שניות, שקדמה לה שיחה ידידותית על גבול הפלרטטנית. אשל לעומתו עדיין זכאי, אבל העובדות לא ידועות. הדמיון והשמועות משתוללים שעות נוספות.

בשתי הפרשות הצליחו היועצים המשפטיים זמיר ומזוז להכריע את המכשולים הפוליטיים (קו 300) והחקירתיים (רמון) כדי להעלות את הבירור על המסלול המשפטי-הפלילי. הציפייה מווינשטיין היא ללכת בעקבותיהם, לא להסתפק במסלול המשפטי-המשמעתי.

אחת הטענות המופרכות יותר כלפי וינשטיין היא שהוא מונע בידי אופיו הסניגוריאלי. כנראה שמצפים ממנו לנהוג כשליחי מזוז: לאיים על ר' עד שתצא נשמתה מפחד והיא תגיש את התלונה כלפי אשל.

טוב עושה וינשטיין שאינו נוהג כך. ר' היא אישה מבוגרת וזכותה המלאה היא לנצור את סיפורה. אלא שזכותה זו, בצד אחריותה להפצת השמועות, יצרה מצב בלתי נסבל לפיו הוכפש שמו של אדם – אולי בצדק ואולי לא. המצב הבלתי נסבל נוגע גם לקלחת העכורה שאליו הוטלה הלשכה.

לפיכך אין מנוס אלא להציב בפני הגברת שתי ברירות: להתמיד בסירובה ואז לפטרה מעבודתה כעונש על הקלחת שיצרה, או - לספר, לקבל את הגנתה המלאה של המערכת ולהניח את התשתית לחקירת האמת - משמעתית או פלילית. אי אפשר לזרוק בוץ (אמיתי, מופרז, מופרך) ולהסתתר. גם לאשל יש זכות לשם טוב או לבירור משפטי אמיתי, גם לראש הממשלה יש זכות לסביבת עבודה סבירה, וגם לציבור יש זכות שלא ישגעו אותו עם סיפור חצי אפוי על המתנהל בלשכה הרגישה ביותר שאמונה על ענייניו.