הכובע הכפול של מוזי ורטהיים

מדד המחירים של סטור נקסט בא לשרת את ספקי המוצרים בסופר, חלקם (החברה המרכזית למשקאות בבעלות מוזי ורטהיים) גם שותפים בבעלות על סטור נקסט. המדד נולד בעצם ממצוקה של הגופים האלה, שנאלצו להתמודד עם כותרות זועקות בעיתון על כל עליית מחירים.

כשהציגה סטור נקסט את המדד היא העלתה את השאלה האם קיומו יעזור לחברות המזון "לנהל" טוב יותר את המחאה הבאה. כלומר, האם חברות המזון יוכלו לטעון שאמנם מחיר מוצר מסוים עלה, אבל תראו כמה זה זניח בסל הכללי. כך שאם נדמיין לרגע מחדש את קיץ 2011, נוכל לראות צרכנים זועמים על מחיר הקוטג' אבל הפרשנים מסבירים כי מדובר בעלייה זניחה. האם היה נולד אותו תהליך ששינה מהיסוד את שוק המזון הישראלי?

אם ניתן לכלים כמו מדד זה לטשטש את הכאב הצרכני שאנו חשים בסופר, לא מוצדק מאקרו־כלכלית ככל שיהיה, הרווח יהיה כולו של חברות המזון, וההפסד יהיה כולו של הצרכנים.