האם אפשר לבזבז ריח?

האם כשמריחים משהו גורעים מריחו? האם בפעם החמישית שמריחים פרח ריחו יהיה קצת פחות חזק מאשר בפעם הראשונה? ואם כן, האם זה בגלל פעולת ההרחה או שיש משהו פסיכולוגי שגורם לנו לחשוב שהריח פחת? שחר

זו לא תמיד מחשבה מרנינה, אך בל נתכחש לאמת: כל מה שאת מריחה נמצא לך בתוך האף. לא משנה אם זה פרח או משהו שכלב עשה על המדרכה, את לא מריחה את מה שנמצא שם למטה. את מריחה את התרכובות הנדיפות שהתערבבו באוויר, נכנסו לך לאף והתיישבו על קולטני הריח המיועדים להם. על הדבר עצמו את לא משפיעה.

את כן "גונבת" תרכובות ריחניות מהאוויר לתוך האף שלך, ובכך גורעת משהו מהריח בסביבה, אך אנו מדברים על כמויות אפסיות. חלק קטן מאד מהאוויר בסביבה בכלל מגיע לאף שלך, והחיישנים גוזלים רק חלק קטנטן מהריח שנישא בו. גם בלעדייך ובלי האף שלך הפרודות הריחניות היו מתפזרות ונמהלות באוויר עד ללא היכר. והריח, כדינם של ריחות, היה נקלש. זה מה שקורה לתרכובות נדיפות – הן מתנדפות. ולאקט ההרחה יש מעט מאד השפעה על קצב ההתנדפות שלהן.

מה אנחנו בעצם מריחים | צילום: דורון נסים

הסיבה האמיתית לפחת בריח היא אכן הרגל, אבל לא ברמה הפסיכולוגית אלא ברמה העצבית. מהחיישנים באף, דרך העצבים שמובילים את האות למח ועד למח עצמו, כל המערכות מתוכננות להודיע לך על שינויים בסביבה. וכששום דבר לא משתנה הן פשוט מתרגלות למצב הקיים.

כיצד קיבלה סינדרלה נעל מזכוכית?

בעקבות תשובה קודמת, שהסבירה כיצד נעל הזכוכית של סינדרלה נותרה בעינה גם לאחר חצות, קיבלתי כמה תגובות שטוענות כי במקור לסינדרלה בכלל היו נעלי פרווה, וכל עניין הזכוכית נולד משגיאה של שארל פרו – מחבר "מעשיות אמא אווזה" – שהתבלבל בין המילה "verre", שהוראתה "זכוכית", לבין "vair", שזו מילה ארכאית שמתייחסת, כך נראה, לפרוות הרמין (מין של סמור).

זה סיפור נחמד, כי המילים אכן דומות, ופרוות הרמין מתאימה להקשר כי היא יקרה לבני אדם כמעט כשם שהיא יקרה להרמין עצמו, אך כמו "סינדרלה", גם זה רק סיפור. נעלי זכוכית מופיעות בכמה גרסאות שקדמו לאמא אווזה ובשפות שאינן צרפתית.

לא שאין גרסאות שפספסו את הזכוכית. אצל האחים גרים, לדוגמה, הנעל עשויה זהב; במעשייה סינית בת יותר מאלף שנה הסתפקו בלציין שהיא היתה מאוד קטנה (לסינים יש חיבה ידועה לעניין הזה); ובמעשיות יווניות עתיקות, המאוזכרות כבר בכתבי הרודוטוס מלפני כ־2,500 שנה, זה בכלל סנדל מצופה סגסוגת זהב ונחושת וסינדרלה היא שפחה בשם "רודופיס", לאמור "אדומת לחיים".

אגדות לא עוסקות במה שקל לדמיין, אלא במה שמפעים לדמיין, ואי אפשר להכחיש שנעל זכוכית עושה זאת טוב יותר מעדר הרמינים. ולכן היא נמצאת בסיפור. נעלי זכוכית הן לא בלבול ולא טעות. הן המצאה, ויופי של המצאה אם תשאלו אותי.