עוד סופרבול צמוד - האם יש כאן יד מכוונת?

לעולם לא אהמר נגד איליי מאנינג. לעולם לא אהמר נגד איליי מאנינג. לעולם לא אהמר נגד איליי מאנינג. דמיינו כאן סמיילי של כתב אוכל כובע.

במשחק דרמטי שהוכרע שוב בשנייה האחרונה, זכתה ניו יורק ג'איינטס בסופרבול –אליפות ליגת הפוטבול, ה-NFL – על חשבון הפייבוריטית ניו אינגלנד. הקווטרבק של ניו יורק, איליי מאנינג, ניצח שוב את ניו אינגלנד בסופרבול בשניות האחרונות, והשמחה לאיד בניו יורק מרקיעה שחקים. בסך הכל, כולל העונה הרגילה, הג'איאנטס ניצחו 13 משחקים, וב-8 מתוכם (!) קיבל איליי מאנינג את הכדור לדרייב האחרון של קבוצתו כשהוא בפיגור, וסיים את המשחק עם עוד גולגולת ניצחון על חגורתו. עונת הקלאץ' של מאנינג היא אולי הגדולה בהיסטוריה.

ועכשיו לביזנס. נתוני הרייטינג עדיין לא יצאו, אבל ברור היה עוד לפני המשחק שיהיה זה הסופרבול הנצפה ביותר, ככה זה כשהיריבות בין בוסטון לנו יורק מגיעה לגמר.

ברור גם שככל שהמשחק עצמו צמוד יותר, כך במהלכו נצמדים יותר ספקנים למסך כדי לראות מי מנצח. ואחרי המשחק של אמש, ארבעה מחמשת הסופרבולים האחרונים הוכרעו בתוצאה של פחות מ-7 נקודות, כלומר פחות מדרייב אחד.

תארו לכם סדרות NBA – כמה משחקים בתוך הסדרה מוכרעים בפחות מ-3 נקודות? בסדרת הגמר האחרונה בין דאלאס ומיאמי, שנחשבה לצמודה במיוחד, 3 מ-6 משחקים הסתיימו בהפרש של 3 או פחות. אולם, בשלוש השנים שקדמו ל-2011, אף משחק בסדרת הגמר – ושוחקו 22 כאלה – לא הוכרע בשלוש הפרש או פחות, לרבות סדרה "צמודה במיוחד" ב-2010 בין הלייקרס לסלטיקס, שהלכה לשבעה משחקים. צריך לחזור עד 2007, אז נצחה סן אנטוניו את קליבלנד 4-0 כדי למצוא שוב משחק כזה.

השאלה המתבקשת היא: האם יש כאן יד מכוונת?

בעוד באירופה, שם הריקבון בספורט מטביע את הספינה, הטיית משחקים היא נפוצה, בפרט בכדורגל, גם בארה"ב, שם תדמית הניקיון משומרת יותר, כבר ראינו ששופטים ב-NBA היטו משחקים. ככה מקבלים סדרה של שבעה משחקים בלי שמשחק אחד הגיע לשניות הסיום כשהוא בהישג ידן של שתי הקבוצות. השופטים מצידם לא עשו זאת באמצעות שריקה שערורייתית ברגע האחרון – זה מושך יותר מדי תשומת לב. אבל כמי שעדיין זוכר את הסדרה בין הלייקרס לסקרמנטו ב-2002, אני יודע טוב מאד איך בכדורסל מטים משחק: באמצעות ערעור הבסיס התחרותי כבר בתחילת המשחק, ובפרט – הדבקת עבירות.

כולם זוכרים את השלשה של רוברט הורי שניצחה את המשחק ההוא, ואין ספק שאף שופט לא גרם לכדור ההוא להיכנס. אבל השופטים גרמו לכך שלכדור שהורי זרק תהיה בכלל משמעות – רק מעטים זוכרים את העבירות שהודבקו לוולאדה דיבאץ' ברבע הראשון, ושגרמו לסקרמנטו הנהדרת לשחק בלעדיו חלקים נרחבים מהמשחק.

אילו הוא היה על המגרש, הלייקרס מעולם לא היו נמצאים בטווח השלשה. בנוסף, ברבע הרביעי ההוא הלכו הלייקרס לקו 25 פעמים לעומת 7 בלבד של סקרמנטו. למה? טים דונהי, השופט שהורשע בהטיית משחקים, טען ב-2008 שהיתה זו הליגה עצמה שהורתה לשופטים לגרום לכך שהסדרה תתארך. כי סדרות ארוכות תורמות לרייטינג עוד יותר מקבוצות משווקים גדולים. ורייטינג בארה"ב מתרגמים לכסף.

הגם בסופרבול נפלה שלהבת?

 

ועכשיו חזרה לסופרבול: בכל מהלך פוטבול אפשר לקרוא עבירה. לא צריך – אבל אפשר. משחק פיזי כל כך, שמשוחק על ידי שחקנים שמתוכם כ-50% מהם לפי ההערכות צורכים סטרואידים וחומרים אחרים משפרי ביצועים, הוא פשוט מהיר מדי בשביל שעין השופטים תעקוב אחרי כל מהלך, לא משנה כמה שופטים יש. ברור שאת העבירות הברורות ביותר צריך לקרוא, וכמעט תמיד גם קוראים. אבל מה קורה בתחום האפור יותר?

המדגם הוא קטן – בחמישה משחקים הכל יכול לקרות, וכפי שראינו, כל עוד איליי מאנינג במשחק, הכל גם קורה. אז בואו נרחיב אותו. בחמשת הסופרבולים שקדמו לאחרונים, כלומר בשנים 2003-2007, רק שניים הוכרעו בפחות מדרייב אחד, ורק שלושה מהסופרבולים בעשור שקדמו לאלו.

את הנתונים אין לשנות – ככל שהביזנס של הליגה גדל, כך הסופרבולים הופכים צמודים יותר. בהחלט ייתכן שזו מקריות. וייתכן גם שלא. בשנה האחרונה, בשידורי ה־NFL חברו לכותבי פריקונומיקס, סטיבן לויט וסטיבן דבנר, שבחנו לפני כל משחק מושגים כמו מומנטום, יתרון ביתיות ועוד אמונות טפלות. כמו כל דבר שקשור ב-NFL ובטלוויזיה זו תכנית ששווה כל שנייה. אבל אל תצפו מהם לבחון את בישול הסופרבולים. עד כאן. באמריקה, מי שמקבל כסף מהליגה, לא מערער על החוליים שלה. תשאלו את רופאי הספורט בפוטבול, שעד היום לא בטוחים שהמשחק הזה פוגע בשחקנים.